הרעיון היה יפה. בלעדיו לא היתה קיימת כיום ישראל ובוודאי לא היו קיימים בה קיבוצים. הוא יצר את המהפכה שעשתה את העבודה למכובדת, שעודדה גישה נפשית חיובית לטכנולוגיה — מהפיכה שבלעדיה לא תצליח שום מדינה מפגרת במרחב, או בכל מקום אחר בעולם, להצטרף למצעד המודרני של החברה התעשייתית.
אך עצם הרעיון הזה יצר את הצורך במקומות עבודה, וגם את הצורך בקרקע. ״עבודה עברית״ — פירושה היה, בהכרח, ״לא עבודה ערבית.״ ״גאולת האדמה״ פירושה היה לעתים קרובות, בהכרח, ״לגאול״ אותה מידי הפלחים הערביים שחיו עליה במיקרה. פרדסן יהודי שהעסיק בפרדסו פועלים ערביים היה בוגד, ריאקציונר בזוי, שלא רק גזל מפועל יהודי את מקום העבודה, אלא גזל גם מעם ישראל פועל יהודי. וזה היה חשוב הרבה יותר. מן הראוי היה להעמיד משמרות בפרדסו, לגרש את הפועלים הערביים בכוח. הדבר הצדיק גם שפיכת דמים, במיקרה הצורך.
זה היה המאבק על ״העבודה העברית,״ הקרב לכיבוש העבודה שנמשך שני דורות, וששרידים ממנו עדיין מטרידים מדי פעם את ישראל של ימינו. לא מכבר נזרקו פצצות בכרם התימנים בתל־אביב כדי לאלץ בעלי מסעדות ומאפיות לפטר את עובדיהם הערביים.
המאבק לגאולת האדמה היה, במיקרים רבים, סוער לא פחות. האדמה נקנתה, לא פעם במחירים מוגזמים, בכסף שנאסף בעיקר מידי יהודים עניים בגולה. המוכרים הערביים היו, במיקרים רבים, אפנדים עשירים, שבילו את חייהם בקאזינו של ביירות או של הריביירה הצרפתית. הם לא התעניינו במיוחד בגורל האריסים־הפלחים, שהוציאו את לחמם הדל מאותה אדמה. אלה גורשו, בפשטות, כאשר נגאלה האדמה על־ידי הקרן הקיימת כדי להקים עליה קיבוץ. ואם הפלחים תקפו לאחר מכן את הקיבוץ, זה רק הוכיח את הצורך במערכת יעילה של הגנה מזויינת. כך הפכה ההסתדרות לבעלת החסות של אירגון ההגנה, צבא המחתרת שהתבסס על הקיבוצים ושמתוכו צמח צה״ל.
״העבודה העברית,״ יותר מכל דבר אחר, יותר מן הפוליטיקה הבין־לאומית, כרתה את התהום בין שני העמים שחיו בארץ־ישראל בימי התורכים והבריטים. המגע החברתי ביניהם התמעט ונעלם; הגשרים הכלכליים הפכו נדירים ושוליים. זמן רב לפני שעצרת או״ם החליטה על חלוקת הארץ, כבר היתה החלוקה עובדה קיימת בארץ־ישראל. יפו ותל־ אביב, שני הלקים של עיר אחת, השתייכו לשני עולמות, כשקו נסתר אך ממשי, שמעטים חצו אותו, הפריד ביניהם גם בימי שלום יחסי. עד ש־