של היישוב. בן־גוריון היה במקום שבו היה הכוח. מי שעוקב אחרי דרכו הסוערת, יבול לעקוב אחרי התפתחות היישוב מעדה זעירה בארץ־ישראל התורכית עד לישראל המלחמתית שלאחרי מלחמת סיני.
לפי האגדה, הפך בן־גוריון, עם עלייתו, לפועל בסג׳רה ולאחר מכן ביקבי ראשון־לציון. כמה מבני דורו המרושעים הכחישו עובדות אלה, טענו שמעולם לא היה בן־גוריון פועל של ממש. אך אין ויכוח על עיסוקו העיקרי: הוא היה עסקן מפלגתי מקצועי, שמילא תפקיד גדול, אך בהחלט לא תפקיד לבדי או אפילו מרכזי, בייסוד הגופים הפוליטיים שהתמזגו לאחר מכן במפא״י ובמפלגת העבודה הישראלית. גופים אלה הפכו במהרה לכוח העיקרי ביישוב, ובכך השפיעו במידה גוברת והולכת על המדיניות הציונית בכללה. בעוד מנהיגים ציוניים מזהירים יותר, כמו וייצמן וז׳בוטינסקי, נשארו בחוץ־לארץ, נאמו נאומים ושיחקו בפוליטיקה עולמית, יצרו בן־גוריון ורעיו את מכשירי הכוח בארץ, ואלה נהפכו בדרך הטבע לבסיס השלטון כאן.
בגלל אזרחותו הרוסית היגלו התורכים את בן־גוריון מארץ־ישראל כבמלחמת העולם הראשונה. הוא נסע לארצות־הברית, נשא שם לאשה את האחות הרחמניה פולה מוֹנווּס, השתתף בגיוס מתנדבים לגדודים היהודיים בצבא הבריטי (הלגיון היהודי, אשר ז׳בוטינסקי פעל בבריטניה להקמתו, בהבטיחו לבריטים בין השאר ש״במזרח התיכון תגאה הלאומיות של העמים הילידים, ורק משענת יציבה של אומה, שהיא זרה בתרבותה ובדרכי חברתה למיכלול העמים במרחב, תוכל להיות משענת לכוחות הבריטיים בתחום זה״) וחזר עם המתנדבים לארץ אחרי גמר הקרבות. בעודו לובש מדי סמל בצבא הבריטי, הקדיש בן־גוריון את זמנו לפוליטיקה של תנועת העבודה. המאמצים שלו ושל חבריו הגיעו לשיא הצלחתם בהקמתה של ההסתדרות. בן־גוריון היה למזכירה הכללי.
רוב הוויכוחים באותה תקופה התרכזו סביב הניגוד הגדול בין ציונות ״מעשית״ וציונות ״מדינית״. מנהיגי הפועלים, ובכללם בן־גוריון, שזכו בתמיכת וייצמן, דגלו בדרך הראשונה, ז׳בוטינסקי והימין דגלו בדרך השגיה. ציונות מעשית פירושה היה ליצור בסיסי כוח בארץ, ״דונם אחר דונם, עז אחרי עז״. כל קיבוץ, כל בית־חרושת, כל בית הוא צעד לקראת הגשמת המטרה. איזו מטרה? הציונים המעשיים סירבו להכריז שאכן מטרת הציונות היא הקמתה של מדינה יהודית בארץ־ישראל. הם סברו, בצדק, שהכרזה כזאת היתה רק מגבשת את חזית ההתנגדות של הערבים. מוטב היה לדבר על בית לאומי, שיביא לערבים הטבות שלא תשוערנה.