פחות חשוב מאשר יצירת התאים הממשיים של הכוח העברי, המדינה בתוך המדינה, אשר הציונים עצמם קראו לה ״המדינה בדרך״. ״מדינה בדרך״ זו היתה, כמובן, יהודית במאה אחוז, קשורה בהכרח במאבק על עבודה עברית ולגאולת האדמה העברית. במאבק זה הצטיין בן־גוריון, בארגנו שביתות נגד הפרדסנים שהעזו להעסיק פועלים ערביים. שמו הלך לפניו כלוחם ללא־חת למען עבודה עברית, וזה היה בסיס פופולריותו הגוברת והולכת.
כמובן, קל למצוא מובאות מנאומיו אשר בהן הוזכר הצורך במציאת הבנה עם הערבים, ואף הצורך בקיום מגע עם הפועלים הערביים. בן־גוריון הצטיין תמיד בריבוי נאומיו וכתביו, אם כי לא בטיבם, ואפשר למצוא בדבריו בנקל תימוכין לכל נקודת השקפה שהיא. אולם הכרזות כאלה אינן חשובות, ואף אינן רלוונטיות, בהשוואה למעשיו. מעשים אלה לא השאירו מקום לערבים, לא יצרו שום בסיס לטיפול בבעייה הערבית.
כל ימיו היה בן־גוריון איש פראגמטי, בעל נטייה מובהקת לזהות את תפקידו הממשי בכל תקופה עם הצרכים המיידיים והעליונים של האומה. בהיותו עסקן מפלגתי ולא עוד, הכריז כי הסוציאליזם הציוני הוא העניין האחד והחשוב. כאשר היה למזכיר כללי של ההסתדרות, מייד אחרי יסודה (בחנוכה 1920) קבע כי מלחמת המעמדות, ותפקידם המיוהד של הפועלים בבניין הארץ, הם העניין העיקרי. אך בשנות השלושים הוא נתן לאחד מספריו את השם ״ממעמד לעם״ בקבעו כי המעמד העובד צריך ליהפך לאומה. כי בינתיים עלה בן־גוריון מן הדרג ההסתדרותי אל הדרג הלאומי.
הדבר התרחש בשל מיקרה. באחד הלילות של יוני 1933 נרצח המנהיג הציוני חיים ארלוזורוב על חוף ימה של תל־אביב בקירבת המקום בו מזדקר כיום מלון ״דן". ארלוזורוב היה צעיר מבריק, שכיהן בתפקיד יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, כלומר, כראש הממשלה של המדינה בדרך. (הוא גם היה אחד הציונים המתקדמים ביותר. ימים מעטים לפני הירצחו התנגד בפומבי לדעה כי ״מה שטוב לארץ־ישראל רע לפלסטין, ומה שטוב לפלסטין רע לארץ־ישראל.״ יתכן שאילו המשיך לחיות, היה מוצא דרך כלשהי לטיפול בבעיה היהודית—ערבית).
נסיבות הרצח לא הובהרו מעולם. בן־גוריון וחבריו האשימו את חסידי ז׳בוטינסקי, שהועמדו לדין אך זוכו בסופו של דבר על־ידי השופטים הבריטיים, אחרי משפט ממושך וסוער. אחרים האמינו שארלוזורוב נרצח על־ידי פושעים ערביים שרצו לאנוס את אשתו, שהיתה בחברתו באותו לילה חשוך. יש גם שפע של תיאוריות זדוניות יותר. אך תהיה האמת כאשר תהיה, מותו של ארלוזורוב פינה את הדרך לבן־גוריון, שהפך לראש