למען ה״הגנה״, אך עד סוף המלחמה לא יכלו לעשות דבר למען היהודים המושמדים. מנהיגי אצ״ל הסכימו עם מדיניות זו עד שנת 1944, השנה בה חידשו את המלחמה בבריטים.
רק לקראת סוף המלחמה, באיחור רב, הגיעו להמוני היישוב הידיעות על השואה. נראה כי ההנהגה הציונית עיכבה את הידיעות בדרכן כדי שלא ידכּאוּ את רוחו של היישוב. כאשר נתגלו, לבסוף, ממדי השואה בכל זוועתם המחרידה, יצרו הידיעות הלם, שתוצאותיו לא יפוגו במשך דורות.
אי־אפשר להבין דבר על ישראל של ימינו בלי לקחת בחשבון את צל השואה. הוא מרחף על כל מעשה ועל כל החלטה. הוא יוצר גישה, מוּסר, תגובה אינסטינקטיבית, שאפשר למצותם בארבע מילים: זה לא יקרה שנית.
מייד אחרי מלחמת העולם השנייה, ״זה לא יקרה שנית״ פירושו היה שיש להביא לארץ־ישראל מייד את מאות אלפי היהודים העקורים שנותרו במחנות אירופה; שיש להקים מייד מדינה יהודית שבה יוכלו גרוטאות אנושיות אלה לחזור ולהיות בני־אדם. ״זה לא יקרה שנית״ פירושו היה גם, שיש להקים את המדינה כדי שלעולם לא יהיו עוד היהודים חסרים מכשיר כוח ומגן, המכשירים הכרוכים בריבונות ממלכתית.
לגבי אנשים כמו בן־גוריון, היו לדבר השלכות נוספות. השואה עוררה בלב דור שלם של יהודי אירופה בארץ מערכת רגשות רדומה. עד אותו זמן הגיבו הציונים שבאו לארץ־ישראל בשלילה נמרצת על כל המסורות של יהדות מזרח אירופה. רובם המכריע היו בלתי דתיים ואף אנטי־דתיים, בראותם בדת מיכשול לתחיית האומה. (הם לא יכלו לשכוח, שכמעט כל גדולי התורה ומנהיגי היהדות הדתית התנגדו להרצל ולציונות, בטענה שהקמת מדינה יהודית וקיבוץ גלויות הם עניינו של המשיח, אשר בואו עלול להתעכב, אם כופרים חשוכי־אל כמו הציונים יטלו את תפקידו לידיהם.) על כן היתה הדת פסולה. כמוה היתה פסולה רוב הספרות היהודית שפיארה את חיי הגטו. הספרות הציונית, שכל ילד עברי למד אותה בבית־הספר בארץ, תיארה את חיי היהודים במזרח אירופה כדבר בזוי, ואת כל המסורת והפולקלור של הגטו כפחדניים, מעוותים, טפיליים. (משום כך מאמינים הצברים שהם עולים לאין שיעור על יהודי הפזורה, אליהם הם מתייחסים במיקרה הטוב ביותר ביחס אבהי, קולוניאלי במקצת.)
עתה, עם הידיעות על השואה, נפל הדור הקשיש בישראל קורבן לרגשות של אשמת וחרדה. הוא גילה לפתע שנעוריו בגטאות ובעיירות, שהושמדו באכזריות כד. נוראה, היו יפים, הרמוניים, אידיליים. הדת היהודית חזרה לאופנה.