מאוחר יותר באותו חודש נפגש צ׳רצ׳יל עם הנשיא אייזנהואר. השניים דנו במשלוחי נשק למצרים, עיראק ומדינות ערביות אחרות, וביציאתם הקרובה של הבריטים מאזור תעלת סואץ. העולם ציפה בכל רגע לפתיחת מלחמת־מנע מצד ישראל. תחת זאת ארע משהו שוגה בתכלית, משהו פנטסטי ממש.
★ ★ ★
במשך כל הזמן הזה לא באה, באורח פלא, שום התגרות מצד מצרים. מובן, מכונת התעמולה פעלה כרגיל, ופליטים ערביים מרצועת עזה חצו את הגבול כדי לגנוב מהאדמה שהיתה פעם נחלתם. אך המישטר המצרי היה שקוע כולו בסילוק הבריטים.
אפשר אף לומר שבתקופה זו התרככה העמדה המצרית כלפי ישראל. ב־19 ביוני הודיע האלוף מחמוד ריאד ממשרד החוץ המצרי (שעלה לאחר מכן לדרגת שר־החוץ) שהערבים מוכנים לקבל פיקוח בין־לאומי על חלוקת מימי הירדן. הכרזה זו כללה למעשה, בפעם הראשונה, הסכמה ערבית לשיתוף פעולה עם מדינת ישראל. ואכן, ב־26 ביוני השיג שליחו הנודד של הנשיא אייזנהואר, אריק ג׳ונסטון, הסכם עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון על חלוקת מי הנהר. לפי עתוני לונדון היה פירוש הדבר, למעשה, סופו של החרם הערבי על ישראל. אך באותו יום הודיע רדיו קהיר, שישראל מתנגדת להסדר. המתנגדים האמיתיים היו לבון ודיין. (השתלשלות זו נשכחה לאחר מכן, כשהערבים שינו את עמדתם והתנגדו לתוכנית ג׳ונסטון, דבר שהנחיל לישראל נצחון תעמולתי גדול).
מאחורי הקלעים התרחשו דברים חשובים. כמה אישים הגיעו לידי מסקנה שעבד־אל־נאצר מוכן, סוף־סוף, להסדר שלום עם ישראל. שגרירה של הודו בקהיר, ההיסטוריון הנודע ק. מ. פאניקאר, אדם בעל השפעה גדולה באותם ימים בגלל היחסים הקרובים בין גָ׳אַווהארלאל נהרו לעבד־אל־נאצר, נהפך למתווך. פאניקאר היה גם מיודד עם שרת, שפירסם כעבור שנים את ספרו, ״אסיה ושלטון המערב״ בהוצאת ״עם עובד״ (אליה הוגלה שרת כאשר בן־גוריון אילץ אותו להתפטר ממשרד החוץ ערב מלחמת סיני.) כפי שסיפר לי אחר כך פאניקאר עצמו, ביקש אותו עבד־אל־נאצר לארגן פגישה חשאית עם שרת. המשא־ומתן על כך נמשך עד המאורעות של ראשית 1955, שעשו פגישה כזאת בלתי אפשרית.
אישים אחרים בעלי רצון טוב פעלו למען אותה מטרה. המנהיג הסוציאליסטי המאלטאי (ולאחר מכן ראש ממשלת מאלטה) דום מינטוף, התחיל