בן־גוריון למיטרד ציבורי מספר אחד. לחלק המצרי של העניין רגילים לקרוא בישראל בשם "העסק הביש,״ ולספיחיו בישראל עצמה בשם ״פרשת לבון.״ הם הסעירו את הרוחות בישראל כפי שלא עשתה שום פרשה אחרת בתולדות המדינה, לפניה או אחריה.
מוזר שבכל הוויכוחים האין־סופיים שנמשכו כל השנים האלה, לא הטיל איש ספק ביחס לתבונת הקו הכללי שהוביל לעסק הביש ולפעולות אחרות באותה תקופה, דהיינו: התמיכה בהמשך הכיבוש הבריטי של אזור התעלה, אף במחיר רכישת איבתו, ואולי איבתו הנצחית, של העם המצרי לישראל. כל הוויכוח התרכז סביב נקודה אחת: מי היה אחראי למיבצע שנראה — אחרי כשלונו, כמובן — כמעשה איוולת? שאלה זו גררה אחריה שאלות רבות אחרות: אם אמר או לא אמר שר־הבטחון לראש אגף המודיעין של צה״ל לפתוח בפעולה, בשיחה בין ארבע עיניים בביתו, באמצע יולי ? האם שיקר ראש אג״ם כאשר טען זאת, או שיקר שר־הבטחון כאשר הכחיש זאת ? אילו מסמכים זוייפו? אילו ראיות חיוניות הועלמו? האם חיפו קצינים בכירים, ובראשם הרמטכ״ל עצמו, על הקצינים האחראים ? האם הופעל לחץ על עדים למסור עדות שקר, ומדוע הזמין אליו משה דיין את העד הראשי שעה קלה לפני שהלה מסר את עדותו הכוזבת?
משה דיין, למרבה מזלו (ואולי לא היה זה מזל בלבד) נעדר מן הארץ כאשר התרחשו הדברים. הוא ביקר בארצות־הברית, בגרמו מבוכה רבה בחוגי הפנטגון. נראה בי דיין סבור היה שהוזמן על־ידי צבא ארצות־הברית לערוך ביקור, ואילו משרד הבטחון האמריקאי ומטכ״ל הצבא לא זכרו ששיגרו הזמנה כזאת. לבסוף הורשה דיין לבקר במיתקני הצבא האמריקאי, אך רק על חשבונו שלו. מעולם לא הובהר מדוע התעקש דיין להיות בארצות־הברית דווקא בשעה שארעו במצרים מאורעות שהיו עשויים להשפיע מאד על יחסי מצרים—אמריקה וישראל—אמריקה. (מובן שאיש לא גילה לשגריר ישראל בוושינגטון, אבא אבן, דבר וחצי דבר על תוכניות העסק הביש).
כשלון המיבצע הרם את לבון. הוא אולץ להתפטר, והממשלה פנתה ברוב יאושה אל בן־גוריון וביקשה ממנו לחזור לתפקיד שר הבטחון. לבון עצמו ורבים אחרים משוכנעים עד היום שכל העניין לא היה אלא קנוניה מתוכננת מראש כדי לספק לבן־גוריון דרך מכובדת לחזור משדה בוקר, שם המתין בתיסכול גובר לרגע שתקרא לוֹֹ האומה לשוב וליטול לידיו את הגה השלטון.
המשך התהפוכות של הפרשה חשוב רק במסגרת מדיניות הפנים הישרא־