בשנת 1956, לתבוסתה של צרפת באלז׳יריה, ועל כן לקיצה של הברית הצרפתית—ישראלית. (כאשר העיר דה־גול במסיבת העתונאים שלו בסוף 1967 את הערותיו האנטי־ישראליות הקיצוניות, יכולנו לצטט מאות נאומים ומאמרים שלנו מהשנים הקודמות, שניבאו מראש מיפנה בלתי נמנע זה.) וכאשר הטיל את האמברגו הבוגדני על חלפי־נשק, למחרת ההתקפה של צה״ל על נמל־התעופה של ביירות, הגיעו נבואותינו השחורות ביותר לידי הגשמתן המלאה. אפשר היה גם לחזות מראש שמנהיגי אלז׳יריה המשוחררת של מחר, אנשים כמו הוארי בומדיין, יצטרפו אל המחנה האנטי־ישראלי הקיצוני ביותר בעולם הערבי.
הדרכים החדשות שהיו פתוחות ב־1954 לא נוצלו ולא נראו, בשעה שהמדיניות הציונית המשיכה לצעוד בדרך הסלולה של השיגרה הציונית. שנה זו היתה גורלית — לא מפני שהיתה נקודת־מיפנה, אלא מפני שלא היתה כזאת.