משה דיין. הוא יקום ויגיד: בסדר, אני אעשה את זה.״ אחרי הרהור קל הוסיף שדה: ״כשיהיה צורך, אני גם אאסור אותו.״
במלים דומות התבטא ישראל בר, הפרשן המבריק וביש המזל, שעקב מקרוב אחרי צמרת הבטחון בימי בן־גוריון. ״בן־גוריון לא יסכן לעולם את הדמוקרטיה,״ אמר לי, כאשר עוררתי חשש כזה. ״יש לו מושגים ברורים, השקפת־עולם מגובשת, מוסר קבוע. אפשר לשלול את כל אלה, אבל הם קיימים אצלו, והם ימנעו ממנו להקים דיקטטורה. לדיין, לעומת זאת, חסרים כל המעצורים האלה. אין לו השקפת־עולם. אין לו מוסר מגובש. הוא מסוגל לכל. הוא הרפתקן. הוא האדם היחיד המסוגל להרוס את המדינה במו ידיו.״
האם באמת אין למשה דיין השקפת עולם? נדמה כאילו התשובה היא שלילית. אך אין אדם, ובוודאי לא אדם בחיים הפוליטיים, המשולל השקפה אידיאולוגית. אם אינה מודעת, הרי היא בלתי־מודעת ועל כן חזקה עוד יותר.
הנכון הוא שדיין הוא בלתי־אינטלקטואלי, ואפילו אנטי־אינטלקטואלי. כמעט לעולם אינו קורא ספר. השכלתו היא מינימלית וצרה ביותר. הדבר משתקף בנאומיו ובדיבוריו, שהם תמיד לענין, אך גם תמיד רדודים, ללא עומק של מחשבה מופשטת ורוחב של תפיסה. לכן הם תמיד מעניינים, אך לעולם אינם מרשימים, אינם מעוררים מחשבה, אינם פותחים אופקים חדשים. הוא בז להוגי־דעות, רואה בכל מחשבה מופשטת סימן של חולשה, וכאשר הוא הואשם ב״ביצועיזם,״ שפך קיתונות של לעג על ״מילוליזם.״ ,תחביבו היחיד — החיפושים הארכיאולוגים — אינו אינטלקטואלי. זהו תחביבו של איש בודד — אדם היוצא לחפור, תמיד לבדו, במשך שעות ארוכות, והמבלה אחר כך בביתו שעות ארוכות נוספות, שוב בבדידות גמורה, בטיפול בכדים. חיפושיו הארכיאולוגיים הם מבחינה מסויימת ה־ ביצועיזם של אומנות ההיסטוריה. זוהי מלאכה, הצייד אחר גילויים. רק עיבוד מימצאי הארכיאולוגיה, צירופם לתמונה היסטורית, הם יצירה אינטלקטואלית. בכך אין לדיין ענין.
אדם שאינו מגבש דעות משלו ושאין לו יועצים שהוא מוכן לקבל את דעותיהם, אינו יכול להיות עקבי. זו אחת הסיבות לזיג־זגים המדהימים של מעשיו והצהרותיו. אי כשרונו לבנות מבנה רעיוני, ואי כשרונו לבנות צוות אנושי של יועצים ועוזרים, גורמים אצלו לחוסר יכולת לבנות תנועה מאורגנת, שתתרגם את הערצת ההמונים אליו לשפת העובדות הפוליטיות.