התייחס בזילזול מופגן ליוזמת ייסוד רפ״י, הצטרף לרשימתה רק ברגע האחרון ממש, מחוסר ברירה. בכנסת השישית, שבה ביקר אך מעט, כמעט לא נאם. נאומיו נגעו בעיקר בענייני כלכלה, שבהם הפגין ידיעה מועטת ביותר. חוסר סבלנותו גבר. כדברי בתו: ״כאשר דחפו אותו החיים המדיניים לספסל האחורי, באופוזיציה, נהיה שוב רגזן וחסר־שקט. הוא נוצר לפעולה, להיות במרכז העניינים, להורות את הדרך.״ כאחד מראשי מפלגה קטנטונת, שזכתה ב־8% מן הקולות, לא היה במרכז, לא יכול היה להורות שום דרך. שום מוצא גם לא נראה באופק. עליה קטנה של רפ״י בבחירות הבאות לא היתה משנה את המצב. דיין פחד שמא יישכח — גורל אכזר ממוות. מרוב שיעמום, וכדי להיות שוב במרכז החדשות, נסע לוויאט־נאם כסופר צבאי. כדברי יעל: ״הוא מצא פורקן ביציאה לוויאט־נאם, למלחמה. וכאשר חזר, החלה שוב לנקר השאלה: מה עכשיו ?״
את התשובה סיפק גמאל עבד־אל־נאצר. זמן קצר לפני המשבר אמרו 14% של הנשאלים בסקר דעת קהל, כי הם רוצים בדיין כראש הממשלה. תוצאה עלובה למדי אם לוקחים בחשבון שאף אני זכיתי בכמה אחוזים. לפתע, כאשר סכנה נוראה הרימה את ראשה, פרצה הכמיהה למנהיג־מלחמה צעיר, חזק, נמרץ, חאריסמאטי — לאו דוקא לניהול המלחמה אלא למילוי צורך נפשי. תחת לחץ ציבורי אדיר נתמנה דיין לשר הבטחון, יומיים אחרי יום הולדתו ה־52. כאשר הרדיו הודיע על כך, קפצו החיילים משוחותיהם כדי לחבק איש את רעהו, וברחבי המדינה נשמעה אנחת רווחה. האדם שלחם בערבים כל ימי חייו נועד לשעה זו.
★ ★ ★
מה התפקיד שמילא דיין באמת במלחמת ששת הימים ? דברים רבים נכתבו על כך, רובם כוזבים.
בעיני רבים, ובייחוד בעיני כתבים זרים, דיין הוא האיש שניצח לבדו במלחמה, מעין יוליוס קיסר מודרני שבא, ראה וניצח, הגאון הצבאי, שועל המדבר. בעיני אחרים היה רק גאון של פירסום עצמי, להטוטן של יחסי ציבור. לוי אשכול רמז שאמנם היתה לדיין השפעה טובה על המורל, אך שחלקו במלחמה עצמה היה אפסי.
האמת מונחת אי־שם באמצע. נכון הוא שדיין הרגיז אנשים רבים ברדיפת הפירסומת שלו, בהפקעת כל התהילה לעצמו או, לפחות, באי־סירוב לענוד את כל זרי הדפנה שעוטרו לראשו על־ידי כתבים זרים, אשר סברו כי הגנרל