״ואל יימצא יהודי שיאמר — סוף פסוק. אל יימצא איש שיאמר — אנו מתקרבים אל סוף הדרך. בשום פנים ואופן לא. זהו תהליך שטרם בא אל סיומו.
״והוא הדבר ביחס לארץ. אין לאיש טענות אליכם ולדורי, שאנו לא התחלנו את התהליך הזה. אנו נולדנו כאן ומצאנו את הורינו שבאו הנה לפנינו. אבל תהיינה טענות אליכם, אם אתם תבואו ותאמרו: עד כאן. לא עליכם החובה לגמור, עליכם החובה להניח את הרובד שלכם, להאמין קודם כל ולא לקפל את הדגל.
להאמין בשני הדברים האלה: בריכוז העם היהודי בארץ כל כמה שנוכל.
לא להיתפש לייאוש הזה: ״היהודים לא יבואו מארצות־הברית,״ ״לא יבואו ממקומות אחרים,״ ״לא יבואו.״ להאמין בהמשך העלייה בריכוז העם היהודי כאן, וכמיטב יכולתכם, בזמנכם, בחייכם, לעשות גם להרחבת ההתנחלות. לא חייבים לגמור, אבל חלילה לאמר: סוף פסוק, עד כאן, עד הדגניות, עד מפלסים, עד נחל־עוז ותו לא.
״זה תהליך שנמשך 100 שנים. אנו חייבים לתת את חלקנו בו במידת האפשר, אבל לא לאמר: עד כאן, וסיימנו.
״אני יודע שישנם רבים שאומרים: אבל זה לא ריאלי, זה לא ניתן. אתם בוודאי שמעתם ותשמעו זאת: הערבים לא יעשו איתנו שלום, והאחרים, העולם, לא יתן לנו להישאר במקומות שאנו רוצים להישאר.
״אנו חיים כבר הרבה שנים מ״לא ניתן" אחד אל ״לא ניתן" שני, ואל ה״לא ניתן״ השלישי; מה״בלתי ריאלי״ כביכול הראשון—אל השני ואל השלישי.
״כאשר הרצל אמר להקים מדינה יהודית, זה היה ריאלי? כאשר אמרו להקים את האיכר היהודי, את החייל היהודי, את הפועל היהודי — זה היה ריאלי ? המדינה היהודית — זה היה ריאלי ?
״וכאשר הבריטים עזבו את הארץ, הערכת המצב שלהם, של טובי הגנרלים שלהם היתה, שלאחר שמונה ימים נצטרך להיכנע, כי זה לא ניתן, לא ריאלי ש־600,000 יהודים אלה, עם ההגנה הזאת שלהם, יוכלו לעמוד בפני הים הערבי שמסביב. מלא־ריאלי אל לא־ריאלי ואנו 3 מיליון, והיתה עלייה ב׳ וחידשנו את השפה, וישנו צבא ישראלי.
״מלא־ניתן — ללא־ניתן, מבלתי־אפשרי לבלתי־אפשרי — אנו יושבים היום מהסואץ ועד הגולן.
״זה ניתן. והגענו לזאת כאשר האמננו בכך, אם מאמינים באותו סולם יעקב שראשו בשמיים, והמטרות לפעמים נראות כאילו הן בעננים, אמונה