תנו, והרבה־הרבה הירהורים יעלו בלבו של כל אחד ואחד מאתנו מסביב לכל אלו. אבל לא כל המתהרהר בלבם של אגשים משלנו הם דברים העומדים לפנינו על הפרק למעשה. ולא כל שאלה, ולו חשובה, העלולה להתייצב לפנינו לעתיד לבוא, תובעת מעימנו פתרון כיום הזה, ולא כל שאלה ושאלה בשלה לפתרון הלכה למעשה כיום הזה.״

דומני כי פסוקים ספורים אלה נושאים בחובם את סוד כשלונו של רטוש.

הם מסבירים מדוע מסמל רטוש שלב אחד בדרך, ולא את הדרך כולה.

רטוש תבע לחסל את השפעת היהדות, ״לגרש את כל הנוכרי.״ אך הוא לא פירט מה תהיה — או מה צריכה להיות — דמות החברה העברית אחרי גירוש ״הנוכרי״. ממילא לא הגדיר שום עקרון מדיני, חברתי, תרבותי וכלכלי, הנובע מן ההפיכה העברית.

תופעה זו בולטת כבר ביחס לבעייה שפוצצה את פגישתי היחידה עימו: בעיית העלייה היהודית. לאחר מכן טען רטוש כי בשנת 1944 לא היתה זאת בעייה אקטואלית, ועל כן לא היה צורך להציע פתרון ברור. איני סבור שזה נכון. בשנת 1944 היתה זאת אחת הבעיות האקטואליות ביותר — כי התביעה לעלייה חופשית היתה העילה העיקרית של המאבק בשלטון הבריטי, ורעיון המדינה היהודית הועלה אז בעיקר כפתרון לבעיית הפליטים היהודיים, שיישארו לפליטה בתום המלחמה.

מה היו העקרונות של רטוש כלפי העלייה ? הדבר לא הוגדר מעולם. אמנם לא אמר רטוש מימיו כי הוא תובע לסגור את שערי הארץ בפגי כל יהודי. הוא אף דיבר על ״המהגרים העתידים להווסף לנו, במידת היותנו זקוקים להם, וכל זמן שנהיה זקוקים להם — ובמידה זו, ותוך זמן זה, בלבד.״ אולם בקטע זה אין רטוש מדבר על עולים יהודיים דווקא. מדי הזכירו את המהגרים שיבואו בעתיד, הקפיד לדבר על הגירת יהודים, יפאנים, איטלקים וכו׳ — ללא כל אבחנה. מסתבר איפוא שאין המדובר בעלייה המונית יהודית, אלא בעלייה סלקטיבית של יחידים — רבים או מעטים. ומאחר שרטוש שלל את קיומה של זיקה כלשהי בין האומה העברית החדשה לבין יהדות העולם, גם אין כל סיבה מדוע ירצו תלמידיו בעלייה יהודית דווקא. כך או אחרת — לא ניתנה שום תשובה, ולא נקבע שום עקרון מעשי, לגבי אחת השאלות הבוערות ביותר של התקופה.

הוא הדין לגבי דמות המישטר הנובעת מן המהפכה העברית. אין בחוברת כולה אף לא מילה אחת על נושא זה. אך יש בה פסוק הנותן מקום למחשבה. בעמוד 8 נאמר:

167