״זוהי פניה ראשונה אל המהגרים ועולי־הרגל למיניהם, להרגיל את לבם אל מעמדם האמיתי בארץ, מעמד של אנשים החייבים בהשלמה אל סביבה אשר איננה יכולה ואיננה צריכה להיות כפי רוחם, ואשר איננה יכולה ואינה חייבת להסתגל אליהם ולהביא על סיפוקם כל מיני תסביכים יהודיים שונים... (יש) להרגיל אותם אל מעמדם הטבעי, מעמד של מתבוללים בלב שלם ובנפש חפצה... מעמד של אבות ודודים, שמן הראוי להם לסייע במידה שיש ביכולתם, ובמידה שהם נדרשים לכך. ואל להם להפריע ולהתערב בעניינים לא להם, ולנסות להטיל את רוחם הרחוקה, פרי פזורתם ותסביכיהם, על בניהם, בני הארץ הזאת והמולדת.״
המסקנה הפוליטית הנובעת מקטע זה היא, שלא תיתכן דמוקראטיה בארץ של הגירה. זכות־הבחירה מגיעה לכל היותר לעברים, בני־הארץ. במקום הדיקטטורה של מעמד הפועלים, מתבקש כאן רעיון הדיקטטורה של מעמד הילידים.
רעיון זה היד. יכול בהחלט לעלות על דעתו של אדם שהשקפת־עולמו התגבשה בשנות השלושים, תקופה בה ירדו מניות הדמוקרטיה לשפל המדרגה ובה היה נדמה כי רק הדיקטטורה יעילה. אך איני בטוח אם רטוש חשב כך, או אם חשב בכלל על בעייה מכרעת זו. אפשר רק לציין כי בחוברת זו אין זכר לרעיון דמוקראטי כלשהו.
גם אין בחוברת רמז לתשובה העברית על אחת השאלות הגורליות ביותר של המאה העשרים — הבחירה בין קפיטליזם וסוציאליזם. אין בה אף לא מילה אחת על המיבנה הרצוי לחברה העברית או לכלכלה עברית. ובמידה שיש בה זכר לערכי־רוח ולהשקפות פילוסופיות, הרי מצטמצם הדבר בכמה הערות של בוז להומאניזם:
״הלך הרוח הכללי בקרב היהודים בכל אשר הם שם נוטה להרס המחיצות הלאומיות, ובעיקר להרס כל השקפה הרואה את האומה כיחידת־היסוד של חברת האדם. גם אמת היא שהיהודים מבקשים לראות את כל העולם האנושי בנוי כצלמה ובדמותה של הווית הפזורה היהודית שלהם: יסודו באדם באשר הוא אדם, בפרט היחיד, כשהוא לעצמו ובכל אשר הוא שם: וצמרתו בכל מיני תורות חובקות זרועות עולם ומוסר; ובאמצע כל מיני חברות אדם, וחבורות, שאין ביניהן שום הפליה שהיא.״
רטוש התכוון בתיאור זה לגנות את ההומאניזם, כמחלה ההורסת את האומות. בזאת הצטרף אל הימין הקיצוני של אירופה בין שתי המלחמות, הלאומני, האנטישמי והאנטי־הומאניסטי. אך אין להתייחם אל הדברים כאל