דית־האירופית, שהסתכלה בבוז עמוק בעמי המרחב השמי ? האומנם הועיד רטוש לאומה העברית ייעוד של ״שיחרור ותחייה״ — או ייעוד של כיבוש קולוניאלי שהיה מוכרח להוביל להשתלבות הכוח העברי במערך האימפריאליסטי המערבי?
ברור לי, שלא זו היתה כוונתו של רטוש. זה היה אסונו: הוא היה משורר, אדם בלתי־פוליטי בתכלית, שלא הבין מה המסקנה הפוליטית הנובעת מתורתו. על כן נשארה תורתו שלב־ביניים — והשלב הבא של התבגרות הרעיון העברי לא נשא אה שמו.
★ ★ ★
ימים מעטים לפגי פרוץ מלחמת תש״ח ירדתי ליפו הערבית.
שוב לא היתה זאת יפו אשר הכרנוה בילדותנו, עיר הבוזה והתמר־הינדי. לא פגשנו אף לא בעברי אחד. מבטים חשדניים עקבו אחרינו בכל אשר פנינו, ובפינות הסימטאות עמדו חבורות של צעירים, שהביטו בנו באיבה גלוייה ומאיימת. אווירה של מלחמה ריחפה בארץ.
ירדנו ליפו כדי לברר את פרטיה של ידיעה, שהופיעה ב־21 בנובמבר 1947 ביומון השומר־הצעיר, ״משמר.״ ידיעה זו אמרה כי אגודה ערבית, בעלת נטיות ״ציוניות״, הפיצה ביפו כרוזים בחתימת ״פלסטין אל־פתאת״. על אף האווירה הקודרת, היתה זאת ידיעה משמחת בשבילנו. היא הוכיחה כי פעולה מסויימת, בה החילונו כשנה ורבע לפני כן, נושאת פרי. הפעולה היתה ייסוד תנועת ״ארץ־ישראל הצעירה״ (״פלסטין אל־פתאת״, בערבית) אשר הציבור התעקש לקרוא לה ״קבוצת במאבק״.
אחרי קבוצת פאריס וקבוצת רטוש, היה זה השלב השלישי בהתפתחות הרעיון העברי — בצורה חדשה לגמרי, ובמגמה הפוכה ממש.
בשעה שיונתן רטוש הקים את הוועד לגיבוש הנוער העברי ופירסם את החוברת בעלת קרני־השור המוזהבות, התגבשה אסכולה חדשה זו בשקט. היא לא הסתפקה במתיחת ביקורת על פעולת רטוש — ביקורת שהוכיחה את עצמה חיש מהר כנכונה. כי הפגז של רטוש היה חד־פעמי. אחרי הופעת החוברת לא בלטה עוד קבוצתו של רטוש, ועברו ארבע שנים לפני שרטוש הצליח לגבש פעולה חדשה, שמשכה שוב כמה עשרות חברים. (היה זה ״מרכז העברים הצעירים״, שמשך אליו כמה מיוצאי לח״י, כמו עמום קינן ובועז עברון. אך אלה לא מצאו בתורת רטוש סיפוק אינטלקטואלי ופו־