כמין תחליף לפרלמנט. הקונגרסים היו נבחרים רק בתיאוריה. בארצות רבות לא היתה קיימת חברות אישית בהסתדרות הציונית. אדם נעשה הבר בה עם הצטרפותו למפלגה ציונית. המפלגות חילקו את השקלים, שזיכו את בעליהם בזכות בהירה. במקרים רבים מאוד ויתרו על הצבעה, וחולקו המקומות בקונגרס בארץ מסויימת על פי הסכם בין המפלגות. כיוון שההנהגות של המפלגות הציוניות לא השתנו כמעט לעולם (גם היום קורה הדבר לעתים נדירות ביותר) הכירו הוותיקים איש את רעהו והיו רגילים לשתף פעולה ביניהם, לרוב בניגוד גמור להשמצות ההדדיות הקיצוניות והפומביות בתקופת הבחירות.
בארץ־ישראל עצמה התגבש מיבנה שלטוני, שהיה כפוף כולו למפלגות. לעיתים שיתפו אחדות מהן פעולה בהקמת מכשיר גדול, כמו ההסתדרות הכללית. בשאר המקרים הקימו המפלגות הבודדות מכשירים משלהן, כמו האגודות המקצועיות של הרביזיוניסטים ושל המפלגות הדתיות. רבים מן המוסדות האלה צויידו בכוונה תחילה בכוה כפייה. ההסתדרות, שהיתה שייכת למפלגות הציוניות השמאליות, חלשה על לשכת העבודה, אשר בלעדיה כמעט אי־אפשר היה למצוא עבודה. היא גם היתה בעלת קופת החולים, מוסד חיובי בשטח הרפואי, אשר בלעדיה לא היה הפועל הפשוט יכול לזכות באישפוז ובטיפול רפואי לעצמו ולמשפחתו. איש לא יכול היה להשתייך לקופת החולים בלי להיות חבר בהסתדרות. זה יצר מצב, שאם הנהגת מפלגות הפועלים החליטה על החלטה כלשהי, הפך הדבר לחוק ההסתדרות. הפרת חוק זה היתה מסכנת את המשפחה, את מקום העבודה ואת הטיפול הרפואי.
נוקשות זו היתה חיונית לצורכי שיטור במדינה בדרך, שהיתה צריכה לפעול לא פעם נגד המדינה הרשמית, הבריטית, ונגד המשטרה שלה. מלבד הפורשים הימניים, הרביזיוניסטים, הסכימו הכל שהמשמעת הלאומית היא בורח מוחלט לשם הגשמת המטרות הלאומיות. ואילו הפורשים הקימו ארגון משלהם, שהיה העתק נאמן של מיבנה הארגון הציוני הרשמי.
איך פעלה שיטה זו ? אפשר להביא כדוגמה את החלטת ההנהגה הציונית במלחמת העולם השנייה, שעל בני היישוב להצטרף ליחידות הארץ־ישראליות בצבא הבריטי כדי להילחם באוייב הנאצי. היתה זאת קריאה להתנדבות, וגעשה הכל כדי להבטיח שאיש לא יימנע מלהתנדב. צוערים ללא תעודות שיחרור מטעם לשכת הגיוס הציונית גילו שאין הם יכולים להשיג עבודה, ואף לקבל טיפול רפואי או כל שירות אחר שבפיקוח המוסדות הציוניים. מובן שכפייה זו היתה רק בעלת חשיבות מישנית, שכּן תודעת