הבוחרים, החזיקה מפא״י בידיה את כל החיים הפוליטיים של המדינה. איש לא יכול היה לחלום על עלייה לכס ראש־הממשלה בלי לקבל אישור מטעם מזכירות מפא״י. משה דיין, למשל, ידע כי אין לו סיכוי להגיע לשלטון בדרך אחרת, והדבר מסביר את תמיכתו בחיסול רפ״י ובהקמת מפלגת־ העבודה, על אפו ועל חמתו של מורו ורבו, דויד בן־גוריון.
גם אחרי שיבת רפ״י לחיק מפא״י, לא יכול היה איש להבטיח לדיין את מעמד יורש־העצר, כי מפא״י היא, ביסודה, אגודה מקצועית אדירה של בעלי־שלטון, גדולים וקטנים, החל בשרי־הממשלה וכלה במזכירי לשכות־ עבודה. אין בה סיעות קבועות וברורות. הקבוצות מתלכדות לפי אינטרסים חולפים. ההחלטות מתקבלות בתהליך מעורפל, בלתי־מוגדר, הנמשך עד שמתגבש רוב כלשהו של העסקנים. באקלים זה יכול אדם כמו פינחס ספיר לקוות לירושת אשכול יותר מאשר זאב בודד כמו משה דיין.
★ ★ ★
זה הוא, איפוא, המימסד. הוא משלב יחד את האידיאולוגיה עם האינטרס המושרש, את הדוקטרינה הציונית עם מימון המפלגה׳ את האמונות שבלב עם חלוקת השלל — ואף פעם אין קו־תיחום ברור בין אלה.
מימסד זה עמד מול תמורות הזמן, גם כאשר יישוב של 600 אלף איש הפך מדינה ריבונית של שניים וחצי מיליון נפש, עם כל הסממנים של ריבונות ממלכתית מודרנית.
בעיני כל איש המאמין בצורך בשינויים עמוקים בעצם המיבנה של ישראל, כדי להבטיח את עתיד המדינה, זוהי תמונה קודרת מאוד. אכן, עוד לפני שלוש שנים היה זה מושכל ראשון בישראל שאין צל של סיכוי לכוח פוליטי חדש להרים את ראשו בישראל.
אולם, כפי שאמר איליה ארנבורג: ״יכול אתה לכסות את העולם כולו באספלט, אך במוקדם או במאוחר יבקיע העשב הירוק את שיכבת האספלט.״ המימסד, אף כי הוא חזק להפליא, איבד זה מכבר כל מגע עם העם, בייחוד עם הדור הצעיר. אי־יכולתו לפתור את הבעיות האמיתיות של המדינה, ובייחוד את הבעייה הערבית, גלוי לכל עין. התנוונות הציונות משמיטה את הקרקע מתחת למימסד.
הגבעול הראשון של העשב המבקיע את האספלט הוא התנועה החדשה, שאליה אני שייך. בבחירות 1965 קרה דבר שנחשב עוד יום לפני כן