אך עורך יומנו של פורסטול העיר, כי ״המדיניות האמריקאית עברה עתה לתמיכה בנאמנות אנגלית־צרפתית־אמריקאית משותפת, תוכנית אשר וורן אוסטין עמד להגישה לאומות המאוחדות.״
אחד התומכים העקריים ברעיון זה היה דין ראסק, שכיהן אז כמנהל המחלקה לעניינים מדיניים במשרד־החוץ האמריקאי. ״אם לא נעשה דבר״, אמר ראסק, לפי יומנו של פורסטול, ״ייתכן מאוד שהרוסים יוכלו לנקוט, ואף ינקטו, צעדים ממשיים לרכישת השלטון בארץ־ישראל באמצעות הסתננותם של עולים (יהודיים) מאומנים במיוחד, או בניצול אחר של מלחמת־ האזרחים האלימה והנרחבת העלולה לפרוץ.״ ראסק האמין שמלחמה זו עלולה להביא להריגתם של ״אולי מאות אלפים״.
לנוכח קשר זה כנגד תוכנית החלוקה, היתה ההנהגה הציונית מעוניינת ביותר להוכיח לא רק שהצבא העברי יכול לשלוט במצב, אלא גם שחצי מיליון הערבים, שחיו באותו חלק של ארץ־ישראל שהוקצה על־ידי או״ם למדינה העברית, יכולים לחיות בה מעתה ועד עולם, ושתוכנית החלוקה היא, איפוא, גם בת ביצוע וגם הומאנית. משום כך אמת לאמיתה היא, שההנהגה הציונית לא תיכננה ולא עודדה את בריחת הערבים בתקופה זו.
השלב השני שהתחיל במארס 1948 נמשך עד אמצע מאי. הכוחות הצבאיים משני הצדדים גדלו. הערבים התלכדו סביב מפקדים צבאיים מחוזיים, שהקימו מיבנה אירגוני כלשהו. גדודי ההגנה הפכו צבא סדיר, וביצעו תוכניות צבאיות מפורטות. עיקר הלחימה היתה על הכבישים שחיברו את גושי ההתנחלות העברית; תוך כדי כך נוצר שטח רצוף, פחות או יותר, בשליטת ה״הגנה.״
בשלב זה עברו רוב הערים הגדולות יותר לידי הצבא העברי. נדמה כי באותם הימים דגלו מנהיגים ציונים שונים בגישות שונות. ייתכן שאחדים מהם כבר הגיעו אז למסקנה שהגירה המונית של הערבים תהיה לטובה. אך מנהיגים יהודים אחרים ניסו לשכנע את הערבים להישאר בשטחים שנכבשו, כמו למשל בחיפה. הרושם הוא, כי בדרך כלל ניתן לערבים עידוד לנטוש את עריהם וכפריהם, הן על־ידי מנהיגיהם, הן על־ידי הצבא העברי.
בתקופה זו, ב־10 באפריל 1948, עם שחר, אירע הטבח הזכור לשמצה בדיר־יאסין. כפר ערבי קטן זה ליד ירושלים נכבש, אחרי קרב לילה, על־ ידי יחידות הארגון הצבאי הלאומי ולח״י. רבים מתושבי הכפר שלא ברחו — גברים נשים וילדים — נשחטו. השפעתה הנפשית של זוועה זו על האוכלוסיה הערבית בארץ־ישראל היתה מכרעת, והיא הגבירה בהרבה את