פרק 14
חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת ששת־הימים נועדתי בפאריס עם אישיות בכירה של המישטר המצרי. הפגיש אותנו ידיד משותף.
במרוצת השנים פגשתי מנהיגים רבים ממדינות־ערב השונות, החלפתי עימם דעות ורעיונות על הסדר. אך פגישה זו היתה שונה.
בראשית שיחתנו אמרתי לידידי החדש: ״הבה נערוך רשימה של כל הפתרונות האפשריים של הסיכסוך הישראלי־ערבי. ננתח כל פתרון בנפרד, ונראה לאן נגיע.״
וכך רשמנו על מפית־הנייר של המסעדה הפאריסאית את הרשימה הבאה:
(א) השמדה במלחמה,
(ב) חיסול ישראל על־ידי בידוד מדיני וכלכלי,
(ג) סטאטוס קוו,
(ד) קונפדראציה שמית.
★ ★ ★
מובן שהפתרון הפשוט ביותר לבעייה היה נצחון צבאי מכריע של אחד הצדדים. אילו יכלה ישראל לנחול נצחון צבאי גדול עד כדי כך, שיאפשר לאלץ את הערבים לקבל תכתיב ישראלי, היתה בכך תשובה. אך לשם כך היה על ישראל לכבוש את העולם הערבי כולו ולהחזיק בו — הישג בלתי־אפשרי אפילו לצבא בעל עליונות בולטת כמו צה״ל. דווקא הנצחון המזהיר במלחמת ששת־הימים הוכיח כי לא ניתן להכתיב שלום באמצעים צבאיים. כפי שאמר משה דיין, ארבעה חודשים אחרי המלחמה: ״אם סבור מישהו שהערבים למדו לקח, הוא טעה.״ אילו יכלו הערבים לכבוש ולהשמיד את ישראל, היה בכך פתרון מוחלט. אולם בן־שיחי הערבי ליד שולחן המסעדה הסכים עימי שאפשרות כזאת אינה קיימת. ישראל תחזיק בעליונות הצבאית שלה עוד זמן־רב, ובטוח