הערצה כלל־עולמית, כיצירה ייחודית ואותנטית של הגאון העיברי המודרני. הרוב הגדול של היישוב, שלא הצטרף לקיבוצים, חש בצורך להתנצל על כך ללא הרף, והאמין ללא הסתייגות כי חברי הקיבוצים עולים עליו מכל הבחינות.
הקיבוצים עדיין קיימים, אולם הדינאמיות שלהם אבדה. הם חדלו זה מכבר מלהיות נשגבים יותר מבתי־חרושת, מאוניברסיטאות ואף מבתי־ספר לאמנות. הם שמרניים, פוריטניים, ונחשבים כמיושנים במקצת.
צה״ל הוא שהפך מרכז החברה, ביטוי הגאון הלאומי. הוא מושך את האנשים הטובים ביותר. מדברים עליו בסיגנון של יראת־כבוד, השמור בספרד לכנסיה, באנגליה לבית־המלוכה ובארצות־הברית למיפעלי־הענק הכלכליים. העסקן העלוב ביותר יכול להלהיב את הקהל שלו בדיבורים על צבאנו המפואר — והוא עושה זאת. כל ישראלי מותה ביקורת על הממשלה, שונא את המפלגות, מזלזל בהסתדרות הציונית, ואוהב את צה״ל.
יתר על כן, צה״ל הוא המוסד הליברלי והמתון ביותר בחיים המדיניים של ישראל. הוא פחות לאומני מן הממשלה, מרוב המפלגות ומרוב העיתונות.
לכל זה יש הסבר פשוט. בשאר מערכות המדינה, יכול אדם לשגות ולתקן אה שגיאותיו. אך שגיאה אחת גדולה של צה״ל פירושה סופה של ישראל. כמו התפוצצות של רימון־יד בידיך, זוהי שגיאה שאינך שאינך יכול לחזור עליה שנית.
עובדה זו היא כה מובנת מאליה, כה בולטת לעין, עד שכל ישראלי נותן לצבא כמיטב יכולתו. היא גורמת לכך שקציני צה״ל מתייחסים לתפקידם בצורה שונה מכל בעל־מקצוע אחר. היא ממריצה את המדינה להקדיש חלק עצום ממשאביה הדלים לבטחון, בעוד שאינה מקדישה שום משאבים בכלל לפעולה למען השלום, הנראית כביזבוז מוחלט.
אכן, כמעט כל ישראלי מתייחם עתה אל השלום כאל מיתוס, ורבים אף רואים בו מיתוס מסוכן. בכך טמונה הסכנה, העלולה להוביל להפיכת ישראל לפרוסיה חדשה. זה מזכיר שיר שהוא עתה פופולארי בישראל והמוקדש, כמו כמעט כל השירים העיבריים החדשים, להישגי מלחמת ששת־הימים. שיר זה מעלה על נם את עלילות גייסות השיריון, והוא מסתיים במילים: ״והשיריון יביא את השלום״. אם מתרגמם מילים אלה לגרמנית, הרושם מחריד למדי.
כל חוויה יוצרת דפוסים נפשיים ומחשבתיים. חסידי ״הפסיכולוגיה התבניתית״ אומרים שאחרי שנוצרה תבנית נפשית מסויימת, קולטת נפש