האדם מאליה את כל הרשמים התואמים תבנית זו, בעודה פוסלת את כל הרשמים הנוגדים אותה. כאשר מאמינים שהמלחמה הניצחית בין ישראל והערבים היא בלתי־נמנעת, הופך השלום סיסמה ריקה, סיסמה שאינה קשורה בחיים האמיתיים. תבנית הסיכסוך הניצחי משתלטת על כל מחשבה ומעשה. היא מסיחה את כל כשרונות האומה לאפיק התכונות הדרושות לניהול מלחמה, מבלי להותיר דבר מן הכשרונות הדרושים לניהול פעולה להשגת השלום.
זה קרה לספרטה, ולאחר־מכן לפרוסיה. האם זה יקרה לנו? האם זה כבר קורה לנו?
★ ★ ★
ישראל עומדת על פרשת־דרכים.
השלב הצבאי יכול להישאר זמני. התכונות הצבאיות יכולות להישאר בתחום סביר, כמרכיבים נורמליים של נפש לאומית מאוזנת.
אולם ישראל עלולה להפוך באמת ״פרוסיה של המזרח־התיכון", מדינה מיליטריסטית שתדכא את שכניה. אין כל סכנה שישראל תאבד את הכושר הצבאי ואת המוראל שלה, כל עוד נמשך הסיכסוך. אך קיימת הסכנה ההפוכה: שישראל תתיש את עצמה במלחמה מתמדת. כמו שאומרים הגרמנים: ״אפשר למות מרוב נצחונות.״
כבר קיימת בישראל תופעה, שגם לה מצאו הגרמנים הגדרה אופיינית להם: ״הבריחה קדימה״. ישראלים רבים, החשים זעם ותיסכול, מפני שהשיריון לא הביא את השלום אחרי מלחמת ששת־הימים, מאמינים עתה שאם הערבים יפתחו בעוד מלחמה אחת, ויביאו לכיבוש עוד ארץ ערבית אחת בידי צה״ל, זה ילמד את הערבים סוף־סוף את הלקח הדרוש, כדי שיעשו שלום.
זוהי, כמובן, שטות גמורה. כל עוד לא יימצא פתרון מדיני, תישאר מצודת ישראל מצודה במצור, ולא חשוב היכן יעמדו חומותיה. ניצחון חדש, כיבושים חדשים, אך יזיזו את החומות וירחיבו את שטח המצודה, אך לא ישנו את העובדה שהמצודה נתונה במצור.
שניים הם המחסומים העלולים לחסום את הדרך אל השלום. מצד אחד עלולה ישראל לאבד את כשרונות השלום במהירות כה רבה, עד שהשלום יהפוך באמת אוטופיה. מצד שני עלולים רגשי התיסכול וההשפלה של הערבים, המובסים שוב ושוב בשדה־הקרב, להגיע לממדים כאלה עד שכל הסדר של שלום יהפוך בלתי־אפשרי.