אין לזלזל בבמה מסוג זה - אך אנחנו רצינו להשפיע על המאורעות, לזרוע זרע של גישות חדשות בלב המונים בכל רחבי הארץ, בכל שכבות החברה.
רצה המיקרה, ובאותם הימים עמד למכירה שבועון ותיק בשם ״העולם הזה״. לא היה לו צביון פוליטי, תפוצתו היתה מוגבלת ל-7,000 עותקים לשבוע, והוא לא היה ריווחי. אך החלטנו לרכשו, תחת לייסד עתון חדש לגמרי, כדי לחסוך לעצמנו את חבלי הלידה וסכנותיה.
השאר ידוע. תוך חודשים מעטים חולל ״העולם הזה״ החדש מהפכה בעתונות הישראלית. מבחינה עתונאית, יצר סגנון חדש וקני-מידה חדשים. תפוצתו זינקה אל-על.
כל שלוחות המישטר הכרתו עליו מלחמה. משרד-הבטחון ביטל את כל ההזמנות למחנות צה״ל. המשק ההסתדרותי, המשק הציבורי והמשק הממשלתי הטילו עליו חרם כלכלי, נמנעו מלפרסם בו מודעות.
ב-1952 התפוצצה פצצה בחלון המערכת, פצעה את הקאריקטוריסט דוש בעינו. בדצמבר 1953, בחדות לילה, ארבו לי חברי יחידה מסויימת בפתח המערכת, שברו את שתי ידי בידיות של טוריה וגרמו זעזוע״מוח לשלום כהן, שחש לעזרתי. כעבור שנתיים הוטמן בפתח המערכת מיטען גדול של חומר-נפץ, שלא התפוצץ רק בגלל ליקוי מיקרי בנפץ. ימים מעטים לאחר מכן התפוצץ מיטען שני בבית-הדפוס שהדפים אח השבועון, חפר חור בקיר הבניין ופצע פועל.
בסוף 1957 נחטף בנסיבות מסתוריות הכתב הבכיר של השבועון, ונעשה נסיון להחתימו על הצהרה כאילו אנו עוסקים בהקמת מחתרת מזויינת להפלת השלטון. באותם הימים עצמם הטריח את עצמו דויד בן-גוריון לתיאטרון כדי למחוא כף להצגת-הבכורה של מחזה ארסי, שהוזמן על-ידי השלטונות, ושנועד לקומם את הציבור נגד שיטותינו ״השפלות״.
כל אותה עת התנהלה מערכה בלתי-פוסקת של השמצה טוטאלית כלפי השבועון המסויים, ששמו המפורש לא הוזכר כמעט מעולם. בבמות מכובדות תוארו עורכיו כעוברי ישראל, סוכני הערבים, קומוניסטים, פאשיסטים, פורנוגרפים, חולי-נפש, סוטי-מין, וכיוצא באלה. מאות אלפי לירות הושקעו בהקמת שבועון כשם ״רימון״, שכל מטרתו היתה לנהל השמצה זו ולפגוע בנו מבחינה מסחרית. הוא פשט את הרגל.
במשך כל השנים הסוערות האלה, בהן לא חדל ״העולם הזה״ מלשמש נושא לוויכוחים, לשנאה ולהערכה,
לא משה מלבנו ההכרה כי זוהי רק הקדמה לשלב הבא של מאבקנו - פריצתנו לזירה המדינית. ערב כל מערכת-בחירות בדקנו מחדש את האפשרות להופיע בה.
זכורני כי כבר ב-1951, שנה בלבד אחרי התחלת פעולתנו בעתון, ערכנו מעין תרגיל פרטי של תימרוןבחירות, מעין תרגיל-טאקטי-ללא-גייסות, בלשון צה״ל. אולי מעניין כיום לציין כי בחרנו אז באות שי״ן לרשימה, וקבענו לר. שלוש סיסמות בסיסיות: שלום, שוויון ושיחרור. חיברנו הימנון לרשימה, על פי מנגינת "השוק הפרסי". אפילו חשבנו על סימן-היכר, בצורת שלוש אצבעות.
אולם היה זה תרגיל בלבד. ידענו כי טרם הוכשרו התנאים להתחלת המיבצע הגדול - והתרכזנו בעבודתנו בשבועון, שנועד כל-כולו להכשיר תנאים אלה.
אילו אמר לנו מישהו, בשלהי 1950, כי יעברו 15 שנים תמימות עד שנגיע לכך, לא היינו מאמינים לו. אך גם אילו היינו מאמינים מראש כי יחלוף זמן כה רב, לא היה הדבר מרפה את ידינו. ידענו כי עלינו לעשות את המלאכה - תימשך ככל שתימשך.
כאן המקום לעמוד על אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת: החלק הבידורי של השבועון המסויים. הוא משמש נשק מצויין בידי כל אויבינו ומשנאינו, המבקשים לבודדנו. יש וגם ידידים נאמנים תוהים ואינם יודעים כיצד להתייחם אליו.