כאשר אמרתי ׳,אנחנו׳/ ביקשתי לומר: איני משמיע דיעה פרטית משלי, אלא את דעתם של 14,124 אזרחי-ישראל, ששלחו אותי לדוכן זה, שבזכותם אני עומד כאן.
״אנחנו״ הם כל אותם אזרחים שהיו מצביעים בעד סיעת הכוח-החדש, אילו נערכו בחירות חדשות ביום בו נאמרים הדברים.
״אנחנו״ הם אלף המתנדבים, שייצגו את רשימתנו בקלפיות ביום-הבחירות, תוך זיהוי עצמם.
״אנחנו״ הם הפעילים הנושאים בעול היומיומי של פעולת תנועת העולם הזה - כוח חדש, פעולה אפורה אך שיטתית ברחבי הארץ, להבטחת תנופת מיבצענו בפעם הבאה, והעמקת המאבק לשינוי פני המדינה.
אך לגבי חברי-הכנסת עצמם, עובדי הבית ובאיו, היתה למילה ״אנחנו״ משמעות נוספת, פשוטה ומוחשית הרבה יותר. אמנם, רק נציג אחד של הכוח החדש ישב על ספסלי הח״כים אך באולם המליאה ישבו שני אנשי הסיעה. האיש השני ישב מאחורי, בתא השייך, רשמית, ל״מזכירי הסיעות״.
ביום ה-3 בנובמבר, שעות מעטות אחרי שהובטחה בחירתי, הזמנתי את אמנון זכרוני לשתות כום-קפה בדירתי. היה ברור לי כי שיחה זו תהיה בעלת חשיבות מכרעת לגבי פעולתי בכנסת.
עד למערכת-הבחירות, הכרתי את אמנון רק באופן שטחי. עשר שנים לפני כן התייצבנו לימינו בשעה שהכריז על שביתת-רעב ממושכת נגד גיוסו לצה״ל. אומץ-הלב של הפאציפיסט הצעיר, שהיה מוכן לסבול יסורי גוף ונפש למען עקרונותיו, עשה עלי אז רושם עז מאד, אף שלא הייתי שותף לעקרונות אלה.
לאחר מכן שמעתי עליו מדי פעם, כשהוזכר שמו בקשר לפעולות שונות למען שוויון זכויות הערבים במדינה ופעולות דומות. אך לא נפגשנו אלא באקראי.
הקשר הממשי הראשון בינינו נוצר רק עם פתיחת מערכת-הבחירות. כאשר הזמנתי אלי את האנשים ששמותיהם בלטו במאבקים השונים מאז קום המדינה, שתאמו את עקרונות ״העולם הזה״, כדי לבקשם להצטרף למיבצע הגדול, צף גם שמו. הוא נענה מייד, והיה אחד הפעילים העיקריים של המערכה.
אך הפעם היתה בפי בקשה אחרת, מחייבת הרבה יותר.
אמנון זכרוני הוא עורך-דין. אחרי שיחרורו מצה״ל למד משפטים, הקים לעצמו, בעמל של שנים, פראקטיקה משפטית. שמו הלך לפניו כאחד הפרקליטים הצעירים, הלוחמים, המצליחים במקצועם. הוא הגיע בדיוק לשלב בו יכול היה לקצור פרי עמל השנים, להפוך את הפראקטיקה שלו לאחת החשובות בארץ.
במערכת-הבחירות הוא הביא קורבן חד-פעמי של כמת חודשים, בהם זנח את עסקיו. עכשיו תבעתי ממנו דבר קשה לאין-ערוך יותר: לקבל על עצמו את תפקיד היועץ הראשי של הסיעה, תפקיד שהצריך את התמסרותו המלאה.
ידעתי שאני דורש ממנו לוותר במידה רבה על הקאריירה המשפטית שלו בשלב המכריע, לזנוח את עסקיו הפרטיים, שהחלו משגשגים גם מבחינה כלכלית, ולהמירם במשכורת זעומה. ידעתי שהתפקיד המוצע יהיה קשה גם מבחינה אחרת: הוא יהיה למעשה אלמוני, כיוון שכל ת״תהילה״, הפירסום וההוקרה, הכרוכים בפעולתה של סיעת-יחיד, ירוכזו, מטבע הדברים, לעבר חבר-הכנסת שלה.
לעומת זאת הסברתי לאמנון כי התפקיד הוא חיוני, וכי אין לי שום מועמד אחר. אדם יחיד