גם כיום את קיומה. יש המשמיצים אותה בשיטתיות, אינם בוחלים גם בשקרים גסים. יש עתונים הסבורים שהם צריכים לחלק את דיווחיהם לפי גודל הסיעות - כשנאום חסר-חשיבות של נציג סיעה גדולה זוכה למקום רב, ונאום של סיעתנו הקטנטנה, גם כשהוא זוכה להד רב בכנסת עצמה, מוזכר רק דרך-אגב.
(לא פעם קרה לנו שבתום נאום שלנו ניגשו אלינו ראשיהן של סיעות יריבות, ובירכו אותנו באופן ספונטאני על טיבו - ואילו למחרת היום חיפשנו לשווא אף רמז על הנאום בעתונות.)
בסך-הכל נתן הדיווח העתונאי מושג כלשהו על פעולת סיעתנו - אמנם מקוטע, אמנם חלקי,
אך בכל זאת נאמן בעיקרו. גם הרדיו, בתוכנית השבועית המוקדשת לסיקור עבודת הכנסת, נהג בהגינות - בניגוד לחרם הטוטאלי שהוסיף להיות מוטל עלינו בכל שאר תוכניות ״קול ישראל״.
אך הגורם העיקרי, שמנע כל אפשרות של התעלמות מקיום סיעתנו בכנסת, היה אותו גורם שהוליד אותה: ״העולם הזה״. הקשר המיוחד בין השבועון המסויים והסיעה המסויימת מילא תפקיד חשוב, ואף מכריע, בכל פעולתנו.
באמצעות ה״דו״ח לבוחר״, המתפרסם מעל עמודי ״העולם הזה״, ניתן להסביר את פעולתנו במפורט, להבהיר את עמדותינו העקרוניות, את טכסיסינו ואת מעשינו השוטפים. לולא היה קיים השבועון, מסופקני אם היה ערך רב לעבודתנו בכנסת. לא זה בלבד שהציבור לא היה עומד על טיבה, אלא שגם ערכה החינוכי וההסברתי היה מצטמצם לממדים אפסיים.
על כל פנים: בתום שלוש וחצי שנים ניתן לומר, כי אנו קיימים מאד-מאד.
ישנם חברי-כנסת - והם הרוב - אשר חברותם בכנסת היא לגביהם תענוג צרוף, התגשמות חלום חייהם. הם נהנים מן הכבוד, באים או נעדרים כאוות נפשם, ורמת מאמציהם תואמת את מצב-רוחם.
אני נאלץ להודות שאיני נמנה עמם. בוודאי, יש גם לנו רגעים של הנאה בכנסת. היתה תחושת-הנצחון של הימים הראשונים. ישנו הסיפוק, כשאדם חש כי הוא ממלא את חובתו בהצלחה. ישנם רגעים נדירים, בייחוד בעיתות של הכרעה בין מלחמה ושלום - כשאנו יודעים שרק אנו יכולים להשמיע את הדברים שצריכים להישמע.
אך לדידי, הישיבה בכנסת היא בבחינת מילוי תפקיד מפרך, מבחינה גופנית ונפשית, והיא רצופה מתיחות ומאמץ. הנוכחות בכל ישיבות המליאה, ההקשבה לכל הנאומים, לימוד כל החומר - אין זו משימה שכולה תענוג.
אחד הדברים החסרים לי ביותר בכנסת הוא ההומור. אני רגיל לאווירה - תחילה בצה״ל אחר-כך במערכת ״העולם הזה״ - שבה אין ההומור נעלם גם ברגעי המתיחות הרבה ביותר, שבה משתדלים לעטוף גם מחשבה רצינית ביותר במעטה הומוריסטי כלשהו. בכנסת חסר הדבר כמעט לגמרי. שיא ההומור בבית הוא לשון נופל על לשון, או מישחק-מילים מפוקפק.
גם אני חדלתי כמעט לגמרי מן הנסיון לטבול דברים בהומור, מפאת התיסכול הכרוך בדבר. (פעם הסביר סגן-שר-החינוך, אהרון ידלין, בתשובה לשאילתא שלי, מדוע אין הממשלה מרשה ל״חיפושיות-הקצב״ להופיע בארץ. זה היה אחרי שהמלכה העניקה לחברי הלהקה תוארים של אבירי האימפריה. הוספתי ושאלתי בהלצה: ״האם כבוד סגן-השר ישנה את עמדתו כאשר המלכה תעניק לביטלס תוארים של דוכסים?״ סגן-השר השיב, במלוא הרצינות, בשלילה.)