מפליאה יותר הרמה האינטלקטואלית הנמוכה של רוב נאומי הכנסת. יכול אדם להקשיב במשך כמה ימים לכל הנאומים, בלי להיתקל בהם אף ברעיון חדש אחה אף בגילוי הקל שבקלים של מחשבה עצמאית ומקורית. דבר זה מקשה מאד על ההקשבה הרצופה.
מובן שרוב חברי-הכנסת הם עסקני-מפלגות מקצועיים. זהו מקצוע פראקטי, הרחוק ממחשבה עיונית. הוא מצריך התמחות במכניזם הפנימי של מפלגה ישראלית, על ועדותיה ומועצותיה, סיעותיה וקנוניותיה. חוששני כי אינטלקטואל אמיתי לא יחזיק זמן רב מעמד בג׳ונגל פוליטי כזה.
כשהודעתי, עוד בראשית כהונתי, כי אני רואה חובה לעצמי להיות נוכח בכל ישיבות המליאה, מתחילתן ועד סופן, קבע ח״כ יזהר הררי בבטחון: ,׳אתה תחזיק מעמד ארבעה חודשים! פשוט אי-אפשר יותר.״ בכך הסתמך על נסיונו האישי.
החזקנו מעמד הרבה יותר מזה. בכל השנה הראשונה לא החסרנו אף ישיבה אחת, ולא נעדרנו מן האולם ליותר מרבע שעה (כשנקראנו לטלפון, כשקיבלנו אורח, או כשהיינו זקוקים באופן דחוף לספל קפה, כדי להימנע מלהירדם.) כך נהגנו גם בשנה השניה והשלישית, וכך ננהג עד סוף כהונתגו.
מדוע ? מה הטעם בנוכחות זו, שכבר הפכה שם-דבר בכנסת, ואחד מסממני הפולקלור המקומי ?
בעינינו זוהי קודם כל הפגנה נגד הזילזול הבולט של חברי-הכנסת, הנעדרים מתפקידם במשך חודשים, או המופיעים במליאה רק לכמה דקות במשך השבוע.
יש כאן גם עניין של דוגמה אישית. אמנם, מעולם לא דרשנו שכל חברי-הכנסת יהיו נוכחים כל העת בכל ישיבות המליאה. בהצעת-החוק שלנו להנהגת מניין חוקי, הסתפקנו בקוורום של 30 ח״כים לקיום דיון, ושל 40 לקיום הצבעה. הייתי אומר כי נוכחות ממוצעת של 50% מחברי הבית תהיה מספקת ונאה. אך נוכחות ממוצעת של 20 מבין 120 היא שערוריה בעינינו, והנוכחות המופגנת שלנו יבאה לבטא דיעה זו.
לגבי סיעת-יחיד, יש לכך גם חשיבות מעשית. לעולם אינך יכול לדעת מתי ייאמר במליאה משהו המחייב את תגובתך המיידית, בצורת קריאת-ביניים, או מתי יקרה דבר המאפשר תמרון מאולתר מצידך. (דוגמה בולטת לכך היתה הודעת יו״ר ועדת הכנסת על הוצאת פורשי חרות מוועדות הכנסת. הדבר בא במפתיע, ללא כל הודעה מוקדמת. פורשי חרות עצמם לא נכחו באולם. הודעה כזאת מתקבלת תמיד באופן אוטומטי. אך בידעי את התקנון יכולתי להגיב מיד, לתבוע הצבעה שהפכה את הבית על ראשו ושהפגינה עקרון חשוב.)
המאבק העקשני על הנוכחות הוא, כמובן, רק חלק ממאבקנו הכולל על דמות הכנסת, מאבק שמוקדש לו פרק מיוחד בספר זה.
מהי דמות הכנסת, כפי שהיינו רוצים בה?
הייתי מגדירה, בקיצור, כך: אסיפה של אישים בלתי-תלויים, השייכים אמנם למפלגות, אך שאינם מוותרים על מצפונם האישי. אסיפה בה מתקיימים דיונים רציניים, בעלי רמה אינטלקטואלית, לא רק כדי לצאת ידי חובה פורמלית, אלא כדי לשמש זירה של ממש להתמודדותם של רעיונות, השקפות והצעות. אסיפה שבה מצביעים החברים על פי הבנתם, בהבינם על מה הם מצביעים, כך שלא תהיה ודאות גמורה מראש לגבי תוצאת כל הצבעה. אסיפה שתהיה די חזקה כדי להטיל את מוראה על הרשות המבצעת, לפקח על מעשיה, לקצץ בתקציביה ולשקול באופן עצמאי את הצעות-חוקיה.