״מתקבל הרושם, כי האופוזיציה היחידה הראוייה לשמה היא סיעת ,העולם הזה׳...״
כיצד זה התחיל ?
הפגישה הראשונה התקיימה בקריה בתל-אביב, בלשכת יו״ר הכנסת. כבר בישיבה זו בלט הדמיון הרב שבין עסקני המפלגות למיניהן. היתה זו ישיבה מוזרה. לכאורה, ישיבה של אחת מוועדות הכנסת השישית, אלא שזו טרם נתכוננה.
חבריה של הכנסת השישית, שעדיין לא היתה קיימת, נועדו יחד כדי להקים ועדה שלא תהיה קיימת, אך שתקבל החלטות שתבוצענה לאחר מכן.
רשמית עמדה הכנסת השישית להתכנס בפעם הראשונה כעבור שבעה ימים. באותה ישיבה - עליה לבחור ב״ועדה מסדרת״, שתציע לה את הרכב הוועדות הקבועות ואת ראשיהן. אלא שתפקיד זה עלול לגזול זמן רב. ציוות הוועדות מחייב תישבוץ מסובך של חברי-הסיעות, ולא ייתכן אלא אחרי מקח ומימכר בין המפלגות, לכן הומצאה שיטה, שנועדה להביא לחסכון בזמן: באופן בלתי-רשמי מוקמת ״ועדה מסדרת״ בלתי-רשמית עוד לפני כינון הכנסת, כדי שכל ההחלטות כבר תהיינה מוכנות כאשר יפתח הנשיא את הישיבה הראשונה.
כבר בישיבה ראשונה זו, על כוס-התה הראשונה, נתגלתה החזית בבירור מוחלט.
הכל התנהל במהירות, כמו במכונה משומנת היטב. ישראל קרגמן, כנציג הסיעה הגדולה ביותר, נקרא לשבת בראש. בלי לאבד רגע קרא ״הצעה״ להרכבת הוועדה המסדרת הבלתי-רשמית: ועדה בהשתתפות כל
הסיעות שיש להן ״שלושה מנדטים ויותר״. כלומר: ועדה של 23 חברים, מהם 8 אנשי המערך, 5 גח״ל,
3 המפד״ל, 2 רפ״י, 2 מפ״ם, 1 ליברל-עצמאי, 1 אגודת-ישראל, ו-1 קומוניסט חדש (רק׳׳ח).
״נציגי שאר הסיעות״, הוסיף קרגמן ברוחב-לב, ״יוכלו להשתתף בישיבות הוועדה כמשקיפים״.
מדוע לא יינתן לנציגי כל הסיעות להשתתף כחברים בוועדה ? על כך היתה לקרגמן תשובה חלקה מן המוכן: ״כדי שהוועדה לא תהיה גדולה מדי.״
בזה היה הענין נגמר, לולא ביקש אורי אבנרי את רשות-הדיבור.
נימוקיו של קרגמן, טען אבנרי, אינם עומדים במיבחן הביקורת משלושה טעמים:
1. כיוון שהעבודה המעשית לא תיעשה במליאת הוועדה, אלא בוועדת-מישנה מצומצמת, לא חשוב מה
גודל הוועדה המלאה.
2. מבחינת הגודל, אין כל הבדל בין ״חבר״ ל״משקיף״, שהרי גם המשקיף יהיה נוכח, יקח חלק בדיון, ידבר. ההבדל היחידי בין חבר ומשקיף הוא לגבי זכות ההצבעה.
3. הבדל זה אינו חשוב כלל במיקרה זה. כי הוועדה אינה קיימת רשמית, אינה מוסמכת לקבל שום החלטות. גם אחרי שתקום רשמית, לא תוכל אלא להציע הצעות לכנסת, וזו תקבלן או לא תקבלן כאוות-נפשה.
אילו ישב זר מן הצד, היה תמה על ויכוח זה, שנסב על עניין של נוהל חסר-חשיבות. אך כל הנוכחים ידעו כי מדובר כאן בעניין ראשון במעלה.
על-ידי החלטה פשוטה בוועדה הבלתי-רשמית ביקשו נציגי המפלגות ליצור תקדים ברור: להבחין בין שני סוגים של סיעות. סיעות של ״שלושה מנדאטים ויותר״, שיש להן זכויות, וסיעות של ״פחות משלושה מנדאטים״, שאין להן שום זכויות.
מי הן סיעות אלה?
לשלוש סיעות בכנסת היו בשעתו שני מנדאטים: פועלי אגודת-ישראל ושתי הסיעות הערביות של מפא״י, אשר במשך השנים התאחדו והתפלגו מחדש. שתי סיעות היו בנות מנדאט אחד כל אחת: סיעת העולם הזה -