מעורפלת ואף מטעה. בידי ח״כ יחיד נשארים רק אותם שני אמצעים כדי להעלות עניין כלשהו לסדר-היום. הוא יכול להגיש הצעת-חוק משלו, או הצעה-לסדר-היום. שניהם אמצעים עלובים למדי, כי:

» ח״כ שהציע הצעת-חוק, יכול לנמק אותה במשך עשר דקות בלבד. אחרי תשובת השר, הוא יכול להשיב במשך כמה דקות נוספות. בסך הכל: 15 דקות. זה הכל.

♦ ח״כ שהציע הצעה-לסדר-היום, יכול לנמק אותה במשך עשר דקות. אחרי תשובת השר, אין לו זכות להשיב.

ברוב הגדול של המיקרים, נהגה הקואליציה להסיר את ההצעות אוטומטית מסדר-היום, בהצבעת הרוב,

ובזה היה הענין מסתיים. זאת אומרת, שכל המכשירים האלה גם יחד מסתכמים בכך שפעם בשבועיים-שלושה יכול ח״כ אופוזיציוני לדבר מעל הדוכן במשך עשר דקות, על עניין הנראה לו חיוני.

במשך שלושת החודשים הראשונים של הכנסת השישית, כשהכנסת היתה מובטלת רוב הזמן

מחוסר תעסוקה, ניתן לנו להעלות בסך הכל שלוש הצעות-לסדר-היום: על התעללות המישטרה בשיירת-השבת לירושלים; על הסעת חינם לחיילים ועל השחיתות בענף הכדורגל. כן העלינו, במסגרת הצעות-חוק, את הצעת חוק-הקודרום, ואת התיקונים לחוקי הבחירות.

את האפשרות הדלה הזאת, להעלות עניינים בכנסת, באה המזימה של חרות ומפא״י לחסל. בעלי המזימה מצאו את הצורה המחוכמת ביותר.

כך נתקבל בוזעדת הכנסת, בהחלטה שאינה זקוקה לאישור הבית, העקרון כי מעתה יעלו כל הצעות

החוק וההצעות-לסדר-היום לפי מפתח מפלגתי. הוועדה גם קבעה את המפתח המדוייק: במעגל של 32 הצעות, תחולקנה ההצעות שווה בשווה: חצי לקואליציה, חצי לאופוזיציה. כך תהיינה 7 הצעות למערך, 7 לגודל. לסיעת העולם הזה - כוח חדש תהיה הזכות להצעה אחת. כלומר, בכל חצי שנה נוכל להעלות עניין אחד, או לכל היותר שני עניינים, על סדר יומה של הכנסת.

כדי להבין את האבסורד התהומי של הצעה זו, יש לעמוד על הרקע הפרלמנטארי שלה. הנה כמה קני מידה להערכת העניין:

♦ חלוקת ההצעות-לסדר-היום שוזה-בשווה בין הקואליציה והאופוזיציה היא מגוחכת. כי הקואליציה

יכולה ממילא להגיש כל הצעת-חוק שהיא רוצה, להעלות כל עניין לסדר-היום, להגיש כל הצעת חוק במסגרת הצעות הממשלה, הממלאות כמעט את כל זמנו של הבית. ואילו כל הנוהל של הצעה-לסדר היום ושל הצעת-חוק פרטית נועד מלכתחילה לשמש את האופוזיציה בלבד. כשמוסרים 50% מן הזמן המוקצב לכך לידי מפלגות הממשלה, הרי גוזלים .50% מן הזמן המוקצב לאופוזיציה. אחרי הקמת ממשלת הליכוד הלאומי לא נשתנה הסדר זה. מבחינת הזכות להצעות נשארה גח״ל באופוזיציה...

. לכל הצעה של ח״כ עונה אחד משרי הממשלה. בעוד שזמנו של הח״כ מוגבל לעשר דקות, יכול

השר לנאום שעות, אם הוא רוצה בכך. שום הגבלה אינה חלה עליו. כך שממילא מובטח שקול הממשלה יישמע.

♦ בכנסת שולטת המשמעת הקואליציונית. פירוש הדבר, שח״כ קואליציוני כלל אינו יכול להציע

הצעה-לסדר-היום, או הצעת-חוק, בלי לקבל על כך מראש אישור מצד הנהלת הקואליציה. לכן כל ההצעות האלה אינן אלא אחיזת-עיניים, תחבולה למתן פרסומת לח״כ קואליציוני זה או זה. שהרי מובטח מראש כי הממשלה לא תתנגד להעברת הצעה כזאת לדיון בוועדה - אחרת לא היתה ההצעה מוגשת בכלל. ניצול הקואליציה לצורך זה, תחת להגיש את ההצעה ישר מצד הממשלה,

גם הוא גניבת-דעת לצורך גזילת זמן מן האופוזיציה.

♦ לפי התקנון הקודם, ניתנת זכות ההצעה לחבר-הכנסת כיחיד, בלי כל קשר להשתייכות מפלגתית.

פירוש הדבר: היתה קיימת הנחה, לפחות רשמית, שהכנסת מורכבת מ-120 בני אדם חיים, שלכל אחד מהם יש מצפון ודעה משלו. התקנון החדש שינה את מהות הכנסת. הוא קובע את ההיפך:

61