הח״כ הבודד אינו אלא בורג במכונה מפלגתית. אין לו דעה משלו, אין לו מצפון משלו. יש לו
רק משמעת סיעתית. ואילו מדוכן הכנסת לא ידבר מי שיש לו מה לומר, מי שיש בפיו עניין חשוב ודחוף הטעון דיון (לרוב ביקורת על פעולה או מחדל של הממשלה), אלא מי שיש לו
סיעה גדולה. ובתוך כל סיעה יקבע הבום שלה מי ידבר - ומי לא.
♦ הכנסת תעבוד עוד פחות. למעשה מתנהל כיום עיקר עבודת הכנסת במשך 48 שעות בשבוע -
מיום ב׳ בצהריים עד יום ד׳ בצהריים. המליאה יושבת רק שלושה חצאי ימים. אילו היתה אמת
בטענת הסיעות הגדולות, שבגלל פעילות-היתר של סיעתנו אין להם זמן להעלות את הצעותיהן, הרי היה זה צריך להביא למסקנה שיש להאריך את שבוע-העבודה הקצרצר של הכנסת, להוסיף לו
לפחות יום-עבודה אחד נוסף. התיקון בא למנוע מראש גם הצעה כזאת. (אגב, כל הטענה הזאת
גובלת בחוצפה. היא באה להצדיק עצלנות, ולהעניש חריצות).
. הושמעה טענה כאילו הסידור הקודם נתן יתרון בלתי הוגן לסיעות הקטנות. זוהי כאמור טענת סרק.
חברי הקואליציה אינם זקוקים לקול, כי הם יכולים לדבר בלי סוף ובלי גבול באמצעות השרים של
מפלגותיהם. סיעות האופוזיציה הגדולות יכולות לדבר כמה שהן רוצות, כי בכל דיון סיעתי עומדות לרשותן שעות על גבי שעות. דווקא סיעות האופוזיציה הקטנות זקוקות לאפשרות נוספת להעלאת עניינים. עתה, כשהאופוזיציה ״הגדולה״ חדלה גם רשמית להימנות על הסיעות המתנגדות לממשלה, - ודאי שאין כל הצדקה להסדר זה.
אין בכנסת דעות כמספר הח״כים. לגח״ל למשל אין 22 דעות. לפיכך אין גח״ל זקוקה לגבי הצעות-
חוק פרטיות או הצעות-לסדר-יום, לזמן העולה פי 22, על זה הניתן לחבר-כנסת של סיעת יחיד.
♦ סיעות קטנות היו גם בעבר. בדיקה שיטחית מוכיחה כי סיעות אלה יזמו והגישו הצעות חוק והצעות לסדר יום, לא פחות מאשר סיעתנו.
השינוי שהוכנס לתקנון לא בא רק לסתום את הפה לסיעת היחיד, אלא גם לקצץ באופן מכריע את יכולתה של האופוזיציה בכלל. הוא מחזק עוד יותר, ובמידה רבה מאוד, את שילטון הקואליציה בכנסת. כאן מתעוררת מאליה שאלה נוקבת: כיצד קרה הדבר, שדוקא חרות, שהיתה אז מפלגת אופוזיציה, יזמה תיקון זה ?
אין מנוס מן התשובה : חרות חיזקה באופן מכריע את כוחה של מפא״י בכנסת, כדי לסתום את פי הח״כ
היחיד של סיעת העולם הזה - כוח חדש. איש לא ניסה כלל להסתיר את המגמה. בעת הדיון בוזעדת-הכנסת הוזכר שם סיעתנו בלבד. נציג רפ״י, שהתנגד לתיקון, הציע שיבואו עמנו בדברים באופן בלתי-רשמי, כדי 7ר0ן את יוזמת סיעתנו, מתוך הסכם וללא שינוי התקנון (ההצעה נדחתה ע״י הרוב). אנשי גח״ל, שהתגייסו והופיעו כולם לישיבה (בניגוד למקובל אצלם), אמרו שצריכים לשים קץ ליוזמתנו. אנשי מפא״י הסכימו לכך בלב שלם, חוץ מח״כ שולמית אלוני, שהציעה שינוי פחות דראסטי.
מה הריץ, אפוא, את חרות? יתכן כי התשובה נעוצה בקריאתו של אחד מחברי חרות, ממתנגדי צמרת מפלגתו, שאמר בישיבת הסיעה: ״סיעת העולם הזה, עם חבר אחד, עושה יותר בכנסת מכל סיעת גח״ל שיש לה 26 חברים !״ *
ואכן, אם סיעת גח״ל היתה מוכנה לבזות את עצמה בעיני הציבור ולנקוט שיטה של סתימת-פה תוך שותפות עם מפא״י, יכול היה להיות לכך רק נימוק אחד: החשש כי כוח אופוזיציוני חדש מוכיח, בעצם נוכחותו ופעולתו, עד כמה ירד המתח האופוזיציוני של גח״ל. כי בכנסת השישית היוותה גח״ל עד לכינון ממשלת הליכוד הלאומי
* הכוונה לאליעזר שוסטק, שפרש בינתיים מחרות.