הרובוטיזציה של חברי-הכנסת אינה אלא תוצאה של התגברות המנגנונים המונופוליסטיים המעובשים.
מאז יומי הראשון בכנסת לא ראיתי מיקרה אחד - אף לא מיקרה אחד! - שבהצבעה חשובה באמת הצביע חבר-כנסת בניגוד לדעת סיעתו.
אפילו בדברים לא חשובים, הימנעות מהצבעה, בניגוד לדעת הסיעה, היא תופעה נדירה למדי.
משה ברעם: מתי אתה הצבעת נגד החלטת הסיעה שלך?
אורי אבנרי: הצבעתי לא פעם בניגוד לדעת חברי.
מי שמצביע בניגוד לדעת סיעתו בעניין של מה-בכך, כגון החוק לעידוד הפרח הישראלי, נחשב בעיני עצמו, ובעיני ידידיו, כגיבור לאומי, ממש כבר-כוכבא חדש.
עם הקמת הליכוד-הלאומי, המקיף רוב עצום בכנסת, לא ניתן יתר חופש לחבר-הכנסת היחיד, אלא להיפך. מחזה רגיל הוא לראות חבר-כנסת מצביע בעד חוק, אחרי שנאם נגדו נאום חוצב להבות.
רגיל עוד יותר לראות חבר-כנסת נכנס לאולם כשידו מורמת להצבעה, כמו שמצביעים חבריו לסיעה, בלי שיידע על מה מצביעים, ולמה.
אתה יכול לשאול! בשביל מה יש צורך בהתעמלות שבדית זו?
אם לחבר-הכנסת היחיד אין דיעה, או אין לו הזכות לנהוג לפי דעתו, האם לא די במסירת הודעות-הצבעה פשוטות של מזכירי-המפלגות - ודי בפורום של מזכירי המפלגות, במקום במליאה של 120 איש ?
היש פלא בכך שחבר-כנסת, מאנשי סיעה גדולה, רואה בישיבה כאן ביזבוז-זמן ותרגיל של שעמום ?
כאשר העליתי, לפני שנתיים, הצעת-חוק שבאה לחייב נוכחות מינימלית של חברי-הכנסת בדיונים - בסך הכל דרשתי נוכחות של 30 חברי-כנסת מתוך 120 - הצביעה הכנסת פד. אחד נגדי, אבל הסיעות הבטיחו לפעול בדרכים אחרות להגברת הנוכחות.
מלים חסודות! מה יצא מהן? כיום המצב מחפיר עוד יותר.
הנוכחות במליאת הכנסת היא חיונית לדמותו של הבית, להשפעתו החינוכית, להדר פעולתו. לכן לא נלאה ממאבק זה.
איני רואה שום סיבה - שום סיבה בכלל - לכך שאני, הנוכח בכל הישיבות, אקבל את אותה המשכורת כמו חבר-כנסת מסויים, שאני רואה אותו כאן אחת לכמה חודשים.
לכן דרשתי להצמיד את שכר חבר-הכנסת לנוכחותו במליאה ובוועדות, והצעתי להוריד בהתאם לכך את התקציב המוקדש למשכורות. כי על פי שיטה זו אפשר לשלם משכורת גבוהה יותר, בתקציב קטן יותר.
יש כאן הסכם אילם של המשפחה הגדולה להעמיד פנים כאילו, לעומת המליאה, שהיא ריקה ומשעממת, נעשית עבודת-ענקים בוועדות.
לא דובים ולא יער. כחמש ועדות לפחות מיותרות לגמרי, ואילו נפתחו הדלתות לעתונות, היה הציבור נוכח בכך. שתיים-שלוש ועדות הן בדיחות חיות.
וגם בהן, כפי שראינו בוויכוח על רדינג ד/ משועבד חבר-הכנסת למנגנון מפלגתו, ונאלץ לפעול כרובוט, לפי האינטרס של מנגנון מפלגתו.
איש אינו משכנע, איש אינו משתכנע.