119 מ-120 חברי הכנסת, שנבחרה ב-2 בנובמבר 1965, לא היו שונים מקודמיהם בכל הכנסות הקודמות. רובם יושבים יחדיו בכנסת מזה תריסר שנים רצופות. רבע מהם יושבים בה ביחד עוד מאז הכנסת הראשונה. גילם הממוצע הגיע בינתיים ל-60, וגילם הרעיוני עוד יותר. אמנם הופיעו בכנסת השישית גם כמה אנשים חדשים, אולם אלה התבוללו מאונס במפלגות הישנות, ולא יכלו לשנות את מהותן.
כבר למחרת יום הבחירות, נתגלתה דמותה של הכנסת - והיא היתה ככל הכנסות הקודמות סיעת מפא״י סמכה על שלושה אנשי מנגנון מובהקים - ישראל קרגמן, משה ברעם וברוך אזניה - בלי לתת דריסת-רגל בהכרעות לאיש חדש כמו ח״כ זאב שרף. שלטון השלושה הבטיח כי הכנסת תוסיף לרקוד לפי חלילה של הממשלה, בלי לגלות סימני עצמאות כל-שהיא. ואילו סידרי הכנסת עצמה, וחלוקת כל המשרות בה ובוועדותיה, נקבעו מראש על-ידי זוג העסקנים למוד-הקנוניות - ברוך אזניה ממפא״י ויוחנן באדר מחרות, אשר פעלו מתוך תיאום מלא והבנה מושלמת, שהתגבשה תוך שנים רבות. לתוך האווירה המשפחתית הזאת הכניסו הבוחרים את הח״כ ה-120, שלא היה שייך למשפחה, ושקילקל את האינטימיות הכל-מפלגתית. נציג הכוח החדש החל מיד להפר את השלווה. הוא עשה זאת כבר בישיבה הראשונה, כאשר הציע שיו״ר הכנסת לא יהיה איש-מפא״י, בניגוד להסכם מפא״י-חרות.
למרות ההצעה נבחר חבר-הכנסת קדיש לוז ליו״ר הכנסת השישית. מאורע שיגרתי כביכול. ובכל זאת נ מאורע שקבע את דמות הכנסת כבר בדקותיה הראשונות. כי בחירה זו באה ללא מאבק. מימין ומשמאל הורמו הידים, באופן אוטומטי. כאילו היה זה דבר מובן מאליו. אבל הדבר אינו מובן מאליו כלל וכלל.
מבחינה אישית ראוי חבר-הכנסת קדיש לוז למישרה זו. הוא מילא אותה בעבר בכבוד. אלא שהבחינה האישית אינה חשובה כאן. הכנסת אינה - או אינה צריכה להיות - מועדון פרטי להענקת כיבודים הדדיים. הכנסת. היא - או היתה צריכה להיות - בית-הנבחרים, בו מתנגשים הכוחות המדיניים במאבקם לעיצוב פני המדינה. בחירת היושב-ראש היתה צריכה להיות נושא מובהק להתנגשות כזאת. כי בניגוד לדעת רבים, תפקיד היושבראש אינו ייצוגי בלבד, או אף ייצוגי בעיקרו.
תקנון הכנסת מעניק ליושב-ראש הכנסת סמכויות עצומות. סמכויות כמעט דיקטטוריות לניהול המוסד המחוקק הריבוני של המדינה. על פיו יישק דבר. מעבר לסמכויות הכתובות, יש ליושב-ראש השפעה רבה, ולעתים מכרעת, על מהלך העניינים הפרלמנטאריים. לגבי אלף ואחד דברים - החל בחקיקת חוקי ישראל וכלה בפיקוח יומיומי על פעולות הממשלה באמצעות שאילתות - יכול הוא לכוון את העניינים מאחורי הקלעים. כך למשל פרצה סערה, כשלוז עיכב העברת שאילתה שלנו לאבא אבן, שבה ביקשנו חוות דעת של משרד-החוץ, על נזק שגרם דיין למערכת ההסברה של ישראל בחו״ל. דוברו של אבן הודיע ברדיו, כי שר החוץ ישיב על השאילתה למחרת היום, אלא שבגלל עיכובו של לוז לא הגיעה השאילתה לידיו של אבן.
במליאת הכנסת עצמה פוסק היושב-ראש מה הוחלט ומה לא הוחלט - ודברו הופך אוטומאטית חוק. המדינה, גם במיקרה של חילוקי דעות. אפשר לחלוק במיקרה כזה על הנוהל לגבי העתיד - אך אי-אפשר לערער על החלטת היושב-ראש. החלטתו היא סופית.
זוהי הסמכות המעשית. אך אין לזלזל גם בסמכות הייצוגית. יושב-ראש הכנסת הוא האדם השני במדינה מבחינת הפרוטוקול. הוא ממלא מקום נשיא המדינה. פעמים רבות הוא מייצג את המדינה בעיני העולם. אין ספק שהוא אחד משלושת הגדולים, בצד נשיא המדינה וראש הממשלה.
אין זה עניין של מה בכך. לייצוג יש משקל מדיני סגולי. יש הבדל רב אם נשיא המדינה, למשל, הוא עברי או ערבי, אשכנזי או בן-המזרח, עסקן מפלגת העבודה או אישיות בלתי תלויה. הבדל דומה קיים לגבי זהותו של היושב-ראש כאישיות ייצוגית.