ביקשנו שתיערך הצבעה על כל סעיף לחוד. הצענו שגם לגבי הצעות הסיעות האחרות תיערך הצבעה על כל סעיף בנפרד - כי כל אחת הציעה דברים חיוביים בצד דברים שהתנגדנו להם.
זה היה גוזל עוד חמש דקות. הכנסת דחתה את ההצעה בהרמת ידיים אוטומאטית. כך נמנעה כל אפשרות שהכנסת תצביע פה אחד למען עקרונות מסויימים, כגון עקרון התעסוקה המלאה. תוך רעש והמולה הצביעה כל סיעה בעד ההצעה של עצמה
בזה נגמר הדיון על האבטלה - בנימה של חוסר רצינות-
למחרת יום הבחירות לכנסת השישית פרץ המשבר הכלכלי הגדול. כדי להתגבר על הזעזוע שהוגדר בחולף החלה הממשלה לדבר על ״מיתון״ ו״ריסון״, אולם למעשה לא ניסתה כלל לגשת ברצינות לפתרון המשבר.
במשך השנים נוצרה כלכלה ללא תוכנית-אב, ללא מחשבה כלכלית מדריכה, הוקמו מאות מפעלים שמטרתם היחידה היתה לספק תעסוקה להרבה עולים. שאלות של רווחיות, כושר התחרות בשוקי חו״ל נדחו לקרן זוית. מפעלים אלה לא הצטרפו, כמובן, לכלכלה בריאה.
כיום אי-אפשר להבריא את הכלכלה על-ידי שינויים קלים פה ושם. הורדה כלשהי של הוצאות הייצור והשכר,
או תמרח כלשהו מצד הממשלה. הבראה פירושה: לבנות מחדש ולהרוס את החלקים הבלתי בריאים, החסרים כל סיכוי בעתיד. מובן שהממשלה אינה מסוגלת לכך. אין בכוחה להרוס את המפעלים הכושלים, חסרי הכדאיות היסודית, אותם הקימה היא עצמה, בגילגוליה הקודמים, ללא תוכנית וללא מחשבה.
במקום התוכנית הישנה, שמעולם לא היתד. קיימת, נולדה כביכול, התוכנית הכלכלית החדשה. במרכז ״התוכנית״ עמד רעיון חיסול תוספת היוקר. הדבר הוצג כתרופת פלא, כמכשיר להגברת היצוא, להבראת המשק, להשגת העצמאות הכלכלית. ברם, האמת היא שביטול זה לא יבריא את המשק. התוספת כולה אינה אלא תופעה שולית בכלכלה. לגבי הוצאות הייצור למשל. היא חשובה לאין שיעור פחות מן הריבית המופקעת, אותה משלם כל מפעל יצרני.
ומה התועלת שבביטול תוספת היוקר, אם אין מחסלים מפעלים חסרי כדאיות כלכלית, המייצרים במחיר יקר ובכך מעלים ללא הרף את רמת המחירים ומפריעים לאחרים לייצר בזול. מובן שלגבי העובד השכיר, ששכת נפגע על-ידי ההתייקרות המתמדת, לא היתה גזילת תוספת היוקר בבחינת דבר מבוטל. לגביו היתה זאת עובדה מוחשיו/ אולם גם הפועלים שוכנעו ברובם, על-ידי התעמולה הבלתי פוסקת, כי הדבר דרוש למשק. .התוכנית החדשה״ לוותה בפירסומת רעשנית עצומה, אולם מעבר לפירסומת הזדקרה עובדה פשוטה: לממשלה אין למעשה כל תוכנית. גם לא היתה יכולה להיות לה תכנית, כי אין לה מוסד כלכלי רציני שיהיה מסוגל לעבד תוכנית כזאת. אולם גם אילו היתה תוכנית, ספק רב אם היתה מתבצעת, שכן קבוצות הלחץ מהן מורכב המישטר מתנגדות לכל פרים העלול לפגוע בהן.
לקראת סיום המושב הראשון של הכנסת השישית הגישה סיעת רק״ח הצעה להביע אי-אמון בממשלה. כעילה לכך שימשה התוכנית הכלכלית החדשה.
בנאומו על הצעת אי-האימון ניסינו להבליט את הקשר שבין הזירה המדינית לבין הזירה הכלכלית. נתבו ביטוי לתפיסתנו היסודית, שלפיה, במציאות של מדינת ישראל, חייבת כל תוכנית כלכלית להיות גם מדינית: כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה.
אי-אפשר להביע אימון לממשלה שאינה באה אל הכנסת בשום תוכנית של ממש. היינו מנתחים ברצון, ובכל הרצינות, את תוכנית ספיר, או את תוכנית אשכול, או את תוכנית צדוק, או את תוכנית מפ״ם, או את תוכנית הממשלה - אילו היתה כזאת. אולם תוכנית כזאת אינה, לא תהיה, וכלל אינה יכולה להיות.