׳המילה הראשונה היתה זאת מלאכת-מחשבת של התחמקות. האיש המפ״מי מען שאסור למדינה להתערב בענייני הערביים(!), כי אסור לפגוע במינהגי האיסלם למרות שהמוהר הגבוה הוא עניין פסול ומזיק.

מפ״ם, המתיימרת להתנגד לכפייה הדתית היהודית, מוכנה בהחלט לתמוך בכפייה הדתית המוסלמית. בדי להחניף ללאומנות היותר-ריאקציונית אצל הערבים, היא מוכנה גם לשכוח את הסוציאליזם.

כך ראינו את עבד-אל-עזיז זועבי בפוזה של מגן האיסלאם מפני ההתקפה ה״זדונית״ שלנו:

זועכי: ...הנוסח ״איסור המוהר* פוגע בקוראן, בי המוהר נזכר שם לא בלשון יחש,

אלא בלשון רבים - מוהור.

אבנרי: לא בקוראן! (התרגשות באולם).

*ועבי: בקוראן. אורי, אתה לא תלמד אותי. בכל אופן, לא תלמד אותי מה כתוב בקוראן.

זה כתוב בקוראן שלנו, של המוסלמים. אולי יש קוראן אחר.

לפנינו היה מונח באותו רגע ספרו של גדול המלומדים הישראליים בנושא זה, הפרופסור גויסיין, הקובע בצורה חד-משמעית: אין זכר למילה בקוראן.

אלא שכל הטענה הזאת לא נגעה כלל לעניין. שהרי לא הצענו כלל לאסור את המוהר, כמוסד סמלי, אלא רק להגבילו ל-50 ל״י.

אילו היה שמץ של כנות בעמדת מפ״ם, היתה צריכה להצביע בעד העברת הצעד. זו לוועדה. בהתאם לנוהל הכנסת, היתה ועדה זו דנה בהצעה ״דיון מוקדם״, משנה ומתקנת כרצונה, ומחזירה אותה רק אז לפליאת הכנסת לקריאה ראשונה. כלומר: ההצבעה בעד הצעה כזאת אינה בבחינת אישור הנוסח שלד״ אלא רק חיוב מגמתה היסודית.

אפילו לכך לא היתה מפ״ם מוכנה להסכים, בגלל פחדה הקואליציוני.

לא שונה בהרבה היתה עמדת אמיל חביבי, אם כי שיקוליו היו שונים. גם הוא טען כי אסור לחוק ישראלי לפגוע במינהג מוסלמי, אפילו מינהג פסול כמו המוהר. זוהי טענה לאומנית-ריאקציונית מן הסוג הגרוע ביותר.

יש הרבה הומור בעמדת הקומוניסטים. כולם החליטו להחניף מחדש לדו/ אך בעוד שמיקונים היהודי מפליג בכנסת בשטח הדת היהודית, מעלה על נם את זמירות הדת ומכריז כי ״מציון תצא תורה!״ - מגן חביבי על הפירוש הריאקציוני ביותר של הדת המוסלמית, כמו האימאם אל-באדר והמלך פייסל.

סוף פסוק: ההצעה הורדה מסדר-היום. רק ח״כ אחד הצביע בעדה, בנוסף לאבנרי - מרדכי בן-פורת, המכיר את הבעייה עוד מימי היותו בעיראק. יחד עם גח״ל, מפ״ם ורפ״י נמנעו מההצבעה גם שני חברים של הקואליציה המצומצמת דאז: שולמית אלוני וגדעון האוזנר.

כמה אלפי צעירים וצעירות ערביים יצטרכו לחכות עוד כמה שנים לנישואיהם.

שיוויון וכויות

לפני סיום המושב הראשון של הכנסת השישית עוד הספקנו להצביע בעד הצעה של מאיר וילנר לבטל את המימשל הצבאי, ובעד הצעה של שמואל מיקוניס לאסור הסתה לאומנית, גזענית ועדתית. כמו הצעתנו להגבלת המוהר נפלו הצעות אלה כשתומכים בהן קולות מועטים.

מה הטעם להציע דברים שאנו יודעים מראש שאין כל סיכוי שיתקבלו ? מה הטעם להשקיע מאמצים,

זמן ומחשבה, להסביר את דברינו בפני הכנסת כשאנו יודעים שאם גם נצליח לשכנע חבר-כנסת כלשהו בצידקת טענותינו יצביע נגדן?

כדאי כאן לצטט אדם לגביו אנו ״מוקצה מחמת מיאוס״, איש ״מלכות ישראל״, ד״ר ישראל אלדד: ״אין כמובן מקום לזעזוע, שהרי מדובר הוא ״רק״ בציר אחד. ויש גם להניח שבפוטנציה המצביעים עבורו היו גם לפני כן מהמזוהים עמו ויתכן שמק״י הפסידה את הציר שלה בגללם, אלא מאי? קרה מה שקרה עם

185