יש במדינת ישראל שר מיוחד לענייני דואר, שר מיוחד לענייני סעד, שר מיוחד לענייני תיירות, אבל אין בה שר אחד שתפקידו הלבדי הוא להקדיש את כל מרצו לבעייה האחת והיחידה שתקבע את גורל חיינו לדורות.
משרד-החוץ, בפי שהוא היום, כפי שהוא משתקף בטבלה המרהיבה הזאת, אינו בנוי למען תפקיד זה. שר-החוץ אחראי, למעשה, לניהול הלוחמה הפוליטית נגד מדינות-ערב. הוא מנצח על עשרות שגרירים וצירים, שתפקידם העיקרי הוא להסביר למדינות העולם, כי הערבים זוממים להשמידנו, ולקדם פני יחמות ערביות ולהפריד טענות ערביות - לשחק פינג-פונג בין-לאומי מעל לתהום.
אמר זאת שר-החוץ היום, באומרו שפעולות משרד-החוץ הן תגובה בלתי-נמנעת של ההתקפה המדינית עלינו. זה דרוש בשלב הנוכחי, אבל מה לזה ולחתירה לשלום?
■אולם כל עוד לא נתקבלה הצעתנו, ומשרד-החוץ הוא האחראי הלבדי לכל ענייני המרחב הבה ונצייד אותו לפחות בכלים המינימאליים הדרושים לכך.
גברתי היושבת-ראש. הרומאים אמרו: .Si vis pacem - para beiium כלומר: רצונך
בשלום - היכון למלחמה. יש בזה גרעין של אמת. אך אמת עוד יותר גדולה היא: si vis pacem - para pacem כלומר: רצונך בשלום - היכון לשלום.
אחרי שאבן סיים את נאומו המדיני, במיסגרת הדיון על תקציב משרדו, עלה על הדוכן כנואם ראשון בוויכוח, דוד בן-גוריון כנציג רס׳׳י.
זכות זו הגיעה לדובר גח״ל. או הסיעה הגדולה ביותר באופוזיציה. אולם בן-גוריון ציין, כי ביקש זכות זו לעצמו. כי, כפי שציין בנימה של סיפוק בולם, ״עלי לקבל את פני נשיא איסלנד הערב בביתי״. הוא הודה לגח״ל על אדיבותה - מעשה שהתפרש אז כמחווה אבירית כלפי מנחם בגין. בן-גוריון אינו יכול לשנוא שני אישים בעת ובעונה אחת - ומשהחל לשנוא את לוי אשכול, לא היתה דעתו פנוייה לשנוא את בגין.
לאחר מכן באה הצגה מביכה. במ^נעורים, בקול רועם, בהתלהבות של איש צעיר, דיבר הזקן בן ה-80 על - עצמו. כדי להוכיח עד כמה לא צדק אבן בדברים שאמר חודשים מספר קודם לכן לכתב ״לה מונד״ ציסס בן-גוריון שורה ארוכה של דברי-שבח ונאומי הלל שנאמרו עליו על-ידי אישים שונים בתקופות שונות.
היה זה מעמד בלתי-רגיל. המנהיג הזקן, שסימל פעם את המדינה בעיני העולם, עמד ושיבח את עצמו, תוך גידופים למר אבן וראשו, מר לוי אשכול.
כל זאת לא היה נורא, אילו הניח בן-גוריון למישהו אחר מסיעתו דאז (רפ״י) לנאום אותו נאום ולהרעיף דברי שבח על ראשו. אולם בן-גוריון לא הנוח לאיש לדבר בשמו.
הכנסת, שהיתה מלאה למעלה מן הרגיל לא ידעה אם לצחוק או לבכות. אבל איש לא צחק כשם שאיש אינו צוחק בטראגדיה יוונית.
חוץ מטראגדיה אישית זו ונאומו של אורי אבנרי, לא היה בוויכוח המדיני דבר, שחרג מן השיגרה. הכנסת הפכה שוב למקהלה-מדברת - כשכולם אומרים אותו דבר, בניסוחים דומים. בענייני חוץ, ובייחוד בגישה לעולם הערבי, אין אלא הבדלים של גונים דקים בין מפלגות המישטר הקיים.
הדבר בלט בנאומו של רימלט, הדובר הראשי של גח״ל. הוא שפך אש וגופרית על אבן, בלי לחלוק עליו בשום דבר ענייני.
בעת נאומו התנהל דו-שיח קצר בינו לבין אבנרי:
רימלט: ...מי שציפה למדיניות חדשה (מפי מר אבן) אולי קיבל... בית ישן שכמה חלקים צריך לשפץ, כמה דברים בפנים צריך להחליף. אבל הבית קיבל חזית. פאסאדה חדשה.
כך הופיעה היום הבשורה המדינית החדשה, לכאורה, של שר-החוץ...