עוד איגרת למועצת-הבטחון, מנוסחת ביד אמן?

כבוד היושב-ראש, הקשבתי בדריכות לדברי כל הנואמים, ונדהמתי שוב מן הפסימיות היסודית, בה חדורים דברי כולם.

היו ביניהם הבדלים של ניואנסים. הם התווכחו בזעם על גונים.

אך כולם, כולם השלימו עם המציאות המרכזית: שמדינת ישראל היא מיבצר במצור, ושאין לנו ברירה אלא לחיות לנצח על חרבנו, הקונבנציונלית או הטכנולוגית, מוכנים בכל רגע למכוד את חיינו ביוקר.

אתה, אדוני ראש-הממשלה, מנסה לחפות על פסימיות זו בדברים סתמיים על השלום אשר בוא יבוא, באחרית הימים, כמשיח על המור לבן. אתה, חבר-כנסת בגין, מחפה על פסימיות זו בדברים רמים על שילם ונקם, המתחלפים באזהרות קודרות בפני שואה שניה.

אבל איך לשנות את המציאות הזאת מיסודה?

מה לעשות כדי ליצור מציאות פוליטית חדשה?

איך לחדול מלהיות כדור-מישחק בידי אחרים, אובייקט של מגמות זרות, שדה-קרב שבו מתמודדים ביניהם כוחות זרים, למען אינטרסים זרים - או לכל היותר גורם המגיב על מעשי הזולת, בלי ליזום דבר?

על שאלה יסודית זו אין תשובה לממשלה, ואין תשובה לאופוזיציה.

מבחינה זו גם אין הממשלה הזאת שונה מקודמותיה. היא ממשלת-המשך במובן השלילי של המילה - המשך האינרציה המשך חוסר-היוזמה, המשך האימוביליזם - אם כי בסיגנון פחות מתגרה, וקצת יותר שקול.

״לתפוס את השור בקרניו!״

כבוד ראש-הממשלה, רבותי חברי-הכנסת - הייתי רוצה לנצל הזדמנות זו, כדי לנסות להעלות באוזניכם כמה מן הרעיונות שהתגבשו אצלנו במרוצת השנים, תוך נסיונות ומאמצים לסלול דרכים חדשות לשינוי פני הדברים.

הם גובשו תוך מגעים לא-מעטים עם מנהיגים ערביים לאומיים מעבר לגבול, מגעים שנתקיימו גם לפני שבועות מעטים בלבד.

ברגע זה* אין בעיית ארץ-ישראל עומדת ברומן של העולם הערבי. אל ניתן לתקריות-גבול,

עם כל חומרתן המקומית, להסיח את דעתנו מן המציאות הבסיסית של היום. ארצות-ערב עסוקות זו עם זו, וגם בבעיותיהן הפנימיות.

ישנה אווירת-שלום בינלאומית. הנאומים נגד ישראל ננאמים מתוך שיגרה, ואיש במרחב אינו מייחם להן חשיבות אקטואלית, זולת כמה מן הנואמים בבית זה. מירוץ-החימוש הוא פונקציה של המצב הקיים, לא גורם חדש.

נשיא מצריים דיבר על מלחמה מונעת רק כדי להסוות את הצעתו להשיג הסדר מוסכם בין ישראל ומדינות-ערב - לפירוז המרחב מנשק גרעיני. זרע-השלום שנזרע על-ידי אל-חביב בורגיבה נובט אף הוא מתחת לפני הקרקע.

זוהי שעת-כושר, אדוני ראש-הממשלה, לתפוס את הנעור בקרניו ולצאת ביחמת-שלום ישראלית גדולה, מהפכנית, דרמאתית - התחלה של מיתקפת-שלום מחושבת, מתוכננת וארוכת-טווח.

* אמצע שנת 1966.

203