שהוא חבר בה, מצד גופים דחידים שתאוות השלטון מעבירה אותם על דעתם. אילו היתה מערכה מסוג זה באה מכיוון אחר - היתה בוודאי נשמעת הטענה, שהיא גובלת בבגידה. שר המשפטים יכול היה להפעיל נגדה את סעיף 13 של חוק בטחון המדינה, הקובע עונש מאסר ארוך למי שמפיץ בהלה ופוגע במוראל הציבור בעיתות לחיימה, וזה בשעה שהאיום החיצון גובר מיום ליום, ולפני שעה קלה בלבד הודיעו על כריתת ברית צבאית בין מצרים וירדן.
מסופקני אם יש דוגמה בהיסטוריה לכך שבשעת מלחמה, או ערב מלחמה, מתנהל מסע כזה לערעור אמון הציבור והצבא בממשלה. מזעזע היה לראות היום מודעה גדולה, אלמונית, בעתון אחד, ובראשה המלים ״תתפטר הממשלה הכושלת״ - אותה ממשלה שכל חייל בחזית יודע ברגע זה שבידה גורל חייו וגורל המדינה כולה.
שר המשפטים י. ש. שפירא: מדוע אינך קורא בשם העתון ? מתוך לויאליות קולגיאלית? אורי אבניי: עתון ״הארץ*.
אני רוצה להשתמש בהזדמנות זו כדי לקרוא ליוזמי מסע זה, ובעיקר לסיעה מסויימת שאיננה נוכחת פה כרגע, להפסיק מסע זה מיד. יכול ורשאי כל אדם לפעול להרחבה הממשלה, ואף לשינוי הממשלה, גם בעיתות חירום. אך אין ולא כלום בין פעולה שקטה מסוג זה לבין מסע שאפשר להגדירו רק כמלחמה פסיכולוגית נגד ממשלת ישראל, מלחמה שיש בה סיוע ישיר; לאויב. -י
בינתיים הגיע המשבר הפנימי לשיא. מפה לאוזן נמסר, כי בן-גוריון מתנגד למלחמה, מפני שאינו מאמין בכוחו של צה״ל לעמוד בה לבדו, ללא עזרת מעצמה זרה.
שמעון פרס נפגש עם מנהיגי מפלגות יריבות על מנת לשדלם להביא להדחת אשכול.
בוועידת מפ״ם, שהתקיימה בראשית שנת 1968, סיפר מאיר יערי:
״באותם ימים פנה אלי איש רפ״י (פרם) בהצעה מדהימה ומתמיהה ביותר. איש-שיחי ביקש לרכוש את לבי למען הדחתו של לוי אשכול מראשות הממשלה והחלפתו בדויד בן-גוריון. הוא תיאר בפני בצבעים קודרים ביותר את מצבנו הבטחוני; וכי את האחריות למצב הדברים יש לזקוף על חשבון המחדל הבטחוני של לוי אשכול כשר הבטחון ושל עוזריו בצמרת צה״ל. בן-שיחי ביקש לשכנעני, כי אך לבן-גוריון הסמכות הציבורית להכריע, איך ומתי להגיב בכוח על המתגרים אתנו מלחמה״.
לדעת פרם - בשיחתו עם מאיר יערי - האיש היחיד שיכול היה אותו זמן לבוא לעם בישראל ולומר לו
כי לא ניתן עתה לצאת למלחמה - היה דוד בן-גוריון.
אכן, הדיוויזיות של מעצמה זרה לא התייצבו לימין ישראל. ארה״ב לא הצליחה להקים כוח בינלאומי ימי
לפריצת המצרים. אבל לעומת זה התייצבו לימיננו הדיוויזיות של סארטר.
ברחבי העולם התגבשה באותם ימים תנועה אדירה למען ישראל. לא רק היהודים ברחבי תבל נוכחו לדעת כי לבם פועם עם ישראל, אלא כל אנשי המצפון והרצון הטוב, מז׳אן-פול סארטר ועד הסטודנטים הנוצריים בגרמניה. אי-אפשר היה להתעלם מגילויי אהדה אלה, ואת אחד מנאומיו סיים אבנרי במילים אלה :
מעל במה זו ברצוני לשלוח ברכה חגיגית לז׳אן פול סארטר, לסימון דה-בובואר ולחבריהם, שהרימו את קולם בצורה כה חד-משמעית למען חופש השייט, השלום ובטחון ישראל. יש בבית הזה אנשים המלגלגים עלינו, על כי אנו מחשיבים את אנשי הרצון הטוב, על כי אנו מייחסים חשיבות למוסר ולאנשי מוסר, על כי איננו משלימים עם התפיסה שהעולם א*נו אלא ג׳וגגל.
הרמנו את קולנו נגד הזוועות בווייטנאם ואמרתם לנו! למה לכם להתערב? לא די לנו בצרות