החורת הוויכוח, אל המליאה

ברגע גורלי זה נדם הוויכוח במליאת הכנסת. ממשלת הליכוד הלאומי סיחררה את הראשים. השעה היתה בשלה ליוזמות חדשות, ואלה לא באו.

בימים הראשונים שלאחר המלחמה, רווחו עדיין תקוות רבות לסיום מהיר של המלחמה המתמדת בינינו לבין ■שכנינו.

משה דיין הפריח סיסמאות יפות על הצורך בהידברות עם ערביי פלסטין. ג׳מאל עבד-אל-נאצר הכריז על נכונות מצריים להגיע ל״פתרון מדיני״, שלא במיסגרת חוזה שלום רשמי אמנם, אך פתרון שיהיה מבוסס על פירוז סיני, בינאום עזה, הפסקת הלוחמה בישראל, מעבר חופשי בסואץ ובטיראן ויישוב הפליטים.

במצב דברים מעין זה היתה דרושה יוזמה מצד המדינה המנצחת! אולם יוזמה כזאת לא באה. הממשלה היתה שקועה בשכרון הליכוד הלאומי, וסרבה לקבל החלטה כל-שהיא. הממשלה הרחבה הפכה לכנסת זוטא, ודיבות רציני לא המנהל כלל בכנסת לנגד עינו הפקוחה של הציבור.

מובן שאי אפשר היה לעבור על כך לסדר היום:

בלי להיכנס עכשיו לפרטים - מה שלא יהיה הפתרון, יש צורך להתחיל בוויכוח לאומי על כך. לא ייתכן שהחלטות גורליות ממש נקבעות כיום במעשים יומ-יומיים, ■מחוץ לכנסת, ואני חושש שגם מחוץ לממשלה.

שרים מסויימים, שסמכויות מסוימות בידיהם, יוצרים מדי יום ביומו עובדות. איך אפשר לעשות זאת בלי שהכנסת, הממשלה והציבור בכללו יתנו דעתם על כך, ובלי שתהיה הכרעה ציבורית על עתיד השטחים האלה? לא הכרעה על-ידי מודעות בעתונים, לפי האופנה החדשה הזאת של ״הפיכה שקטה״ באמצעות עצומות, אלא ע״י ויכוח דמוקראטי והכרעה דמוקראטית.

באשר הצבעתי בעד ממשלת הליכוד הלאומי, כירסם בלבי החשש שהממשלה הזאת תרוקן את הכנסת, במידה מסויימת, מתוכנה. שהממשלה עצמה תהפוך, למעשה, לכנסת, שכל הוויכוחים החשובים יעברו מן הכנסת אל הממשלה. שהממשלה - בהיותה כל כך רחבה, עד שכמעט כל הבוהות הציבוריים נמצאים בה - תהפוך את הכנסת לסרח-עודף.

מה גם ששני המוסדות החשובים ביותר בכנסת עצמה, ועדת הכספים וועדת-החוץ-והבטחון,

גם הם מורכבים כיום על טהרת סיעות הממשלה, אין בהם שום ייצוג לסיעה שמחוץ לממשלה.

יש בכך סכנה מסויימת לרמת הדיונים בבית הזה, ואני רוצה להזהיר מפני כך.

על-כן ניצלנו כל הזדמנות כדי להשמיע את השקפותינו ולהעלות בדרך זו את הצעותינו לפתרון הסיכסוך. בדי לגרור את חברי הכנסת לתגובה על הצעותינו ואת הציבור כולו למחשבה.

במידה רבה עומדת עבודתה של הכנסת השישית, מאז תום מלחמת ששת הימים ועד עתה, בסימן של אתגר זה.

האומה הפלםטינית

הממשלה, כאמור, לא יזמה כל מעשה. הכל חזר לשיגרתו הקודמת. מנהיגי ערב חזרו חיש מהר אל המלל הרגיל, כאשר כמויות אדירות של נשק סובייטי מאפשרות להם להעמיד פנים כאילו לא קרה דבר המחייב ש-נוי-ערכים. מנהיגי ישראל, שקעו אף הם בשיגרתם הקודמת.

״הפסדנו קרב, אבל לא הפסדנו את המלחמה״, אמרו מנהיגי ערב. ״הישראלים שיכורי הנצחון אינם רוצים בשלום, ולכן אין ברירה אלא להתכונן למלחמה הבאה״.

״ניצחנו, אבל הערבים לא למדו לקח״, אמרו מנהיגי ישראל. ״הערבים מוכי התבוסה אינם רוצים בשלום, ולכן אין ברירה אלא להחזיק בכל השטחים, להתבצר ולהתכונן למלחמה הבאה״.

בין שני המחנות ניצב העם הפלסטיני, אוכלוסיית השטחים המוחזקים - הגורם היחידי במרחב שהיה

224