אין תופעה חברתית שלגביה קיימת תהום כה עמוקה בין האידיאל לבין המציאות, כמו לגבי מס ההכנסה.
אבותינו לחמו למען עקרון מס-ההכנסה הפרוגרסיבי, תרתי משמע, כהתגשמות רעיון הצדק החברתי. והנה בדורנו אנו מקללים את מס-ההכנסה - לא רק בישראל אלא בכל העולם כאחד הנגעים בחיינו.
אגב דיון זה, כבוד היושב-ראש, דומני שיש להעלות את השאלה העקרונית: לא רק ממי
לקחת, לא רק כמה לקחת, אלא גם איך לקחת.
תפקידו של המס הוא לספק את צורכי אוצר-המדינה, וגם להבטיח חלוקה צודקת של העול. לדעתי, יש להוסיף על בך תפקיד שלישי: להמריץ אנשים למאמץ-יתר, לפריון-יתר, לעבודתי תר.
והנה כאן, דווקא בשטח זה, שהוא חיוני לעתיד המדינה, קיימת בחיינו סתירה מהותית.
מס-ההכנסה הקיים פועל, במידה רבה, נגד מוראל-העבודה, נגד חדוות-היצירה, נגד תנופתהמעשה. והוא גם רחוק מלהתאים לאידיאל היסודי של חלוקה צודקת של העול.
נתחיל בבעלי ההכנסות הנמוכות.
עקרון מוסכם הוא שאין גובים מס על המינימום הדרוש למחייה. האוצר מעמיד פנים כאילו המינימום שנקבע על-ידו, כ-200 לירות לחודש ליחיד או 270 ל״י לחודש לאבי משפחה של ארבע נפשות, תואם את המציאות.
במחירים של היום אי-אפשר לפרנס משפחה ברמה מינימלית בפחות מ-500 ל״י לחודש. אם יש בישראל כמה עשיריות מציבור המפרנסים המשתכרים פחות - הרי זו בושה למדינה.
על כל פנים, אנו דורשים כי ההכנסה הפטורה ממם תועמד על 500 ל״י לחודש לבעל משפחה - ושסכום-הפטור יוצמד למדד יוקר המחיה ויעלה אוטומטית עמו.
מכאן אגו באים לבעלי ההכנסות הבינוניות. לפי ההגדרה שלנו, זוהי כיום הכנסה של עד אלף לירות לחודש. לפרנס משפחה באלף לירות - עם חינוך לילדים ורמה ממוצעת - זהו דבר קשה למדי, כשנטל המיסים העקיפים גובר. בשיכבה זו פועל מס ההכנסה באופן הרסני הרסני לא רק לגבי הפרט, אלא בעיקר כלפי משק המדינה.
מדברים אצלנו על דירבון ועידוד. את מי צריך לדרבן ולעודד, אם לא את השיכבה הזו, שבה ודווקא בה תלוי עיקר פריון העבודה שבארץ - הפועלים סוג א/ הטכנאים המעולים בייצור, והדרגות המקבילות בענפים האחרים ?
כל מעביד יודע שבבואו לבקש מאמץ-יתר מאלה, עבודה נוספת, עבודת שעות נוספות, הוספה לתפקיד - השאלה הראשונה היא מס-ההכנסה. אם אתה יכול לשלם לו את הכסף בלי מס, בתחבולה זו או אחרת - האיש יעבוד. אם לא - יגיד לך פשוט: ״לא כדאי לי. יותר כדאי להתרחץ בים.״ מס המשיג מטרה זו - הוא מס הנוגד את האינטרס היסודי של המדינה, ושום שיגרה מחשבתית, רעיונית או פיסקאלית אינה יכולה להצדיקו. זהו נסיון החיים.
והגה, דווקא בשיכבה זו דהיפות-התלילות של המם היא גבוהה במיוחד. המם משתנה בכל אלף ל״י לשנה, ולמעשה משלם העובד את הצי התוספת למדינה. התיקון המוצע עתה. על-יד* הממשלה מוסיף למעשה תוספת מס של קרוב לשלושה אחוזים לעובד כזה.
הצדק הסוציאלי תובע כי יהיה מס גבוה על הכנסה גבוהה באמת. בארצות-הברית, המדינה הקפיטליסטית בהא-הידיעה, מגיעים לשיעור מכסימלי של 91%, כמובן לגבי הכנסות של 350 אלף דולאר לשנה. 82% מהכנסות המדינה באות שם ממם ההכנסה.