גולדשטיין: גם האדריכלים האלה בנו קוביות!
אבנרי: ומדוע? אני אגש לך מדוע...
מרידור: הם חסידי הקוביזם!
אבנרי: מפני שהיו בארץ, ועוד ישנם, שקשים המעדיפים את הנוחיות, את האחידות, את שיגרת העבודה. זה קל, זה נוח, אץ זה מחייב מאמץ נפשי או מינהלי.
רבבות קוביות אלה הן מונומנט לפקידיסתאן, לא פחות מכפי שהפיראמידות הן מונומנט לפרעונים, ומכפי שהקאתדרלות של איטליה הן מונומנט לגאוני הריניסאנם.
יש רק הבדל אחד: הפיראמידות והקאתדרלות יוסיפו לעמוד במלוא הדרן, בעוד שרבים מן השיכונים כבר הפכו סלאמס עלובים ומדכאים, שנים מעטות אחרי הקמתם.
אבל אין, כבוד היושב-ראש, לדבר על חוסר-התיכנון האסתטי בעבר - ואני מקווה שהמדובר בעבר, ולא בעתיד - מבלי לדבר על מחדל חמור עוד יותר: חוסר התיכנון העליון הכולל.
איני רוצה לדבר על המלחמה הניצחית בין מתכנני משרד-הפנים ומתכנני משרד-השיכון, אחת המלחמות הקשות הסוערות במסדרונות השלטון. שני התיכנונים האלה (אותם אפשר היה לאחד על-ידי איחוד שני המשרדים) לא היו צריכים בכלל להיות אלא פונקציה מישנית של התיכנון העליון. אני מצטער אם אנחנו משעממים את הבית הזה בחזרה מתמדת על נקודה זו - אך היא מהווה את ביקורתנו העיקרית על מיבנהו של השלטון בארץ הזאת.
לאחרונה יש אופנה של תיכנון. השר גילה את הקסם המיסטי הגלום במילה ניאו-עיברית זו.
כל שר - ותיק והדש - בא ומבשר לנו, לשמחתנו הרבה, כי באמתחתו יש תיכנון לעשר שנים, ל-15 שנים.
אולם יש סכנה מסויימת בתיכגוגיזם, העומד ברשות עצמו, ללא קשר בין המשרדים השוגים. דרוש תיכנון עליון, מטעם רשות עליונה, המשלבת והמתאמת את כל ענפי הפעולה הממלכתית.
תיכנון השיכון פירושו - תיכנון דמוגראפי. המשכן קובע, למעשה, איפה יגור העם של מחר. האם הוא יכול לקבוע זאת ללא תיכנון התעשייה? ללא תיכנון הכבישים? ללא תיכנון התעסוקה? מובן שישנן כיום איזה שהן ועדות בין-משרדיות, אבל תיכנון עליון ומרכזי של ממש - אין.
אידיאולוגיה אינה תחליף לתיכנון. יכול אדם לרצות בפיזור האוכלוסיה, כמטרה לאומית. אבל אי-אפשר לתכנן שיכון למען הפיזור - כאשר אין כל בטחון שאמנם תתפזר גם התעסוקה. אני מציע בכל כובד-הראש לשר-השיכון, ולחבריו בממשלה, לשקול מחדש אם הסיסמה של פיזור האוכלוסיה לא הביאה לעיוות דמוגראפי, שקשה מאוד לתקנו. ולראייה: אבטלה כרונית-בפוטנציה, יחד עם יחידות-דיור ריקות, בעיירות-פיתוח מסויימות (עליהן אומר שר-האוצר שהן טעויות על המפה), ותעסוקת-יתר במרכז הארץ, בו חסרים שיכונים, ובו גרים ומתפרנסים רבבות משפחות בשכונות-עוני ובתנאים תת-אנושיים.
כבוד השר, אנו מצטרפים בכל תוקף למשאלתך לחיסול משכנות-העוני. המישטר העומד לנגד עינינו יבטיח את זכותו של כל אדם לעבודה, לפרנסת-מינימום, לביטוח מפגי פגעי ההיים והחברה - וגם לשיכון מינימלי, התואם את מושגי כבוד-האדם בדורנו.
השאלה היא רק: האם זה מוכרח להתבצע באמצעות הברה ממשלתית מונופוליסטית, עם כל הליקויים הכלכליים והאסתטיים הכרוכים בכך - או שיש להסתפק בהכוונה, בתמריץ ובפיקוח, ולמסור את הביצוע לכלים יעילים יותר?