33-4
1 מול 119
.Vj .ני c
האם חברי-הכנסת הזאת, אפילו חברי הרוב הקואליציוני שבה, יצביעו בעד כל דבר, רק מפני שמישהו בממשלה רוצה בזאת? רק מפני שפקיד מסויים דואג לנוחיות עבודתו? האם די ברצון כזה של פקיד, וגמרנו ? האם תורמנה חמש או עשר הידיים הדרושות, וזהו זה ? הרומאים קבעו עקרון Roma loquia est, causa finita ״רומא דיברה - העניץ נגמר״. כלומר: הסאנט הרומאי הכריע, ובכך הגיע העניין לסיומו.
ואילו אצלנו, חברי-הכנסת, אנחנו נתקלים פעם אחר פעם בתופעה הפוכה: הכנסת מכריעה באיזה עניין בצורה שאינה נוחה לממשלה, הממשלה חוזרת אל הכנסת ודורשת לבטל את ההחלטה. כזה הוא העניץ בו אנחנו דנים היום.
הסערה שככה במיקצת כאשר ניתחנו את משמעות ההצעה, הפוגעת בעקרון המקודש שהשלטון והאזרח שווים בפני החוק. הזכרנו לכנסת שרק חודשים אחדים קודם לכן נכנם לתוקפו חוק הקובע שהבנייה הממשלתית צריכה לעבור את התהליכים המקובלים לגבי כל בונה אחר. ואז פרצה סערה מחודשת, שבחלקה משתקפת גם בפרוטוקול:
...והנה, בקושי יבשה הדיו של החוק החדש - והממשלה מעזה, בעזות-מצח שאין דומה לה, לעשות את רצון הכנסת פלסתר ולהשיג כאן, בהצבעה כפוייה ואוטומאטית, את שיחרורה מן החובה שהוטלה עליה, להיות ככל האדם.
היו"ר ישעיהו: חבר-הכנסת אבנרי, אני מוכרח להתערב שוב. אין הצבעה כפוייה ואוטומאטית בכנסת, ואני מבקש אותך לשמור על איזה גבולות ותחומים. הכנסת ריבונית״
זה עלבון לכנסת ולחברי-הכנסת. אין הצבעה כפוייה ואוטומאטית. הכנסת מצביעה, היא ריבונית להצביע כטוב בעיניה.
אבנרי: כבוד היושב-ראש, עם כל הכבוד, הכנסת קיבלה את חוק המשמעת הקואליציונית.
החוק הזה כופה על חברי-הכנסת הצבעות, באיום של משבר קואליציוני.
היו"ר ישעיהו: אינני רוצה להתוזכח אתך, אין זר, מתפקידי. כשאתה מתווכת עם הממשלה״
עם הסיעות - הרשות בידך. אולם לבזות את הכנסת, לומר שהיא מצביעה הצבעה כפוייד.
ואוטומאטית אז אין טעם לדבר בכלל מעל דוכן תכנסו/ לשם מה קיימת הכנסת?
ואני חייב לשמור על כבוד הכנסת, וגם אתה חייב.
אבנרי: אדוני היושב-ראש, רק מתוך דאגה לכבוד הכנסת קמתי לדבר היום!
היו"ר ישעיהו: תשכנע את הכנסת מנקודת-הראות שלך. אל תבזה אותר-
אבנרי: הנושא הבלעדי של כל הוויכוח הזה הוא כבוד הכנסת הצעת-החוק הזאת -
היא הפוגעת בכבוד הכנסת, ולא הדברים שלי, המגדירים את המצב.
שורש: אבל הכנסת ריבונית לקבל או לא לקבל!
אבנרי: להלכה זה כך. אבל המעשה אינו תואם את ההלכה.
אין כל מניעה לכך שהכנסת תקבל הצעת חוק ההופכת לחוכא ואיטלולר, את החוק הצודק שהיא עצמה קיבלה לפני כמה חודשים. אבל האם זהו ביטוי של ריבונות ? ההיפך הגמור הוא הנכון: הנסיון לשחרר את הממשלה מן החוק הקיים מוכיח עד כמה משועבדת הכנסת לממשלה.
לכן גם אין תוכן ממשי להצעתו של ישראל ישעיהו, שנבוא ונשכנע את הכנסת בדברי-נועם. אפילו גדול הנואמים של כל הדורות, דמוסתנס היווני בכבודו ובעצמו, לא היה יכול לשנות החלטה של הנהלת הקואליציה. אם ההנהלה מחליטה (והיא מחליטה לפני התחלת הוויכוח!), שום דברי-נועם לא ישכנעו את חברי-הכנסת של הקואליציה להצביע אחרת. זאת יכולת לעשות רק הנהלת-הקואליציה עצמה.
ואכן - הפעם עזר הרעש, לפחות במיקצת. אחרי הוויכוח עלו בלב ח׳׳כים רבים כמה פיקפוקים שמא גדול מדי המחיר הציבורי שיצטרכו לשלם עבור בזיון זה של הכנסת, וההכרעה הסופית נידחתה.
ובבוא סגן שר הפנים, בן-מאיר, כעבור מספר שבועות, להשיב לוויכוח הכריז הכרזה מחייבת, ששינתה את כל מהות החוק: