מחוברים יחד, כך שכאשר אתה דורך על מוקש אחד, אתה מפעיל את כולם, ואין לך סיכוי כלשהו למלט את חייך.
זוהי דמותו של חוק זה. הוא מורכב בעיקרו מחמישה מוקשים מחוברים, שכל אחד מהם חמור ומסוכן, ואילו כולם יחד מהווים מלכודת-מוות.
המוקש הראשון: ההגדרה הקיצונית של ״לשון הרע״. כמעט כל ביקורת שלילית נכללת בהגדרה זו. ציור האף העקום של פלוני, תצלום של אלמוני בשעה שהוא אוכל בצורה מסויימת, הגדרת פעילותו הצינית של העסקן פלמוני - כל אלה יכולים ״להשפיל אדם בעיני הבריות״ או ״לבזות״ אותו, או ״לפגוע באדם במישרתו״, כולל ״מישרה ציבורית״.
מוקש זה לא היה כל כך נורא, אלמלא צירופו למוקש השני, השולל כל הגנה יעילה מן הנאשם או הנתבע.
המוקש השני: ביטול ההגנה של ״אמת דיברתי״. בימי הדיקטטורה הקולוניאלית האנגלית אמנם היתה הגדרה חמורה של דיבר״ כמו זו שבחוק לשון הרע, אך ניתן לאדם שיחרור מלא מאחריות אזרחית, אם הצליח להוכיח בבית-המשפט כי הפירסום היה נכון ואמיתי.
והנה בא חוק לשון הרע ושינה זאת. הוא עדיין דורש הוכחת האמת, אך אין הוא מסתפק בכך. הוא דורש להוכיח משהו, שספק אם הוא ניתן בכלל להוכחה: שהיה בפירסום ״עניין לציבור״. דבר זה כולו תלוי בהערכה סובייקטיבית של שופט. ועצם אי-הידיעה של העיתונאי מה תהיה דעתו הסובייקטיבית של השופט, שאינו יודע מי הוא, תרתיע אותו מלפרסם דבר שטובת הציבור מחייבת את פירסומו.
מוקש זה הוא, בעצם, המוקש הקובע. זה המוקד האמיתי של החוק כולו.
המוקש השלישי: הרחבת מעגל האחראים ללשון הרע. כאן אפשר להטיל טרור על כל המערכת, מן העורך הראשי ועד המודיע.
בפירסום עיתונאי, הטיל הדיקטטור המנדטורי את האחריות על העורך הראשי, שקיבל על עצמו אחריות זו בתוקף רשיון, שניתן לו אחרי בדיקת כושרו. עתה בא המחוקק ואומר: העורך נשאר אחראי, אך יחד עימו נושאים באחריות פלילית ואזרחית כל עובדי העיתון שעסקו בעניין בכל גילגוליו.
גרוע מזה: החוק מניף את הגרזן על אחד היסודות של עיתונות בלתי-תלוייה וביקורתית חסינות המודיע, חסינות מקורות האינפורמציה.
מודיע מביא לי ידיעה, ואני כעורך מסתכן בפירסומה - אני האחראי. עלי היה לבדוק ולאמת. כל סידור אחר הורם את העיתונות החופשית.
המוקש הרביעי: הרחבת מעגל התובעים והמאשימים. כל אדם יכול לתבוע. ג׳ינג׳י שנעלב ממאמר של פלוני, שטען כי אדומי-שער הם בעלי אופי תוקפני...
שוסטק: זה לא חל, כמובן, על חבר-הכנסת כ״ץ.*
אבנרי: זה נוגע גם לג׳יגג׳י מת, עליו השלום, שאשתו הבלונדית יכולה לתבוע לפי החוק.
גם תל-אביבי, שנעלב ממאמר הקובע שתל-אביב היא מלוכלכת יכול לתבוע.
שר-המשפטים שפירא: מדוע נחוץ להודיע לעם שהג׳ינג׳ים הם רעים או טובים? זו תרבות? זה המודד לחופש העיתונות ?
אבנרי: כבוד שר-המשפטים, האם אתה סבור שהמחוקק צריך למנוע זאת? אפילו לגבי דוגמה קיצונית שבקיצונית שהבאתי, כדי להביא את הדברים עד אבסורד, האם החוק צריך להתערב ?
* ח״כ יעקוב כ״ץ ז״ל, היה בעל שער אדום.