מבחינת תפקידה אין העיתונות דומה לא לאיטליז ולא לבית-חרושת ולא לבית-מלאכה. זהו מוסד הממלא פונקציה מיוחדת.
אני מוכן להרחיק עוד לכת ולהביא כאן דוגמה קיצונית; כל צבא, במדינה מודרנית, לוקח בחשבון שאחוז מסויים של אנשים נפגע באימונים, נפגע בגלל טעות בשיקול-דעת של מפקד ומשלם בחיים. במדינה שקיימת בה תחבורה מוטורית מודרנית, מוכרח להיות אחוז מסויים של תאונות - צריך לפעול למען צימצומן, אבל אי-אפשר לעקור אותן לגמרי. אפילו במערכת שיפוטית מושלמת מוכרח להיות אחוז של טעויות-בשיקול. באותה מידה, רבותי חברי-הכנסת, לא יתכן שהעיתונות, הממלאה תפקיד מכריע בחברה הדמוקרטית, לא תהיה לה הזכות הסבירה לטעות, להיות בלתי-צודק^ במיקרה זה צריך לחייב אותה להתנצל, ולהביא את הנפגע על סיפוקו. אבל אין לנצל את הדרישה הסבירה הזאת כדי ליצור מצב הוקי, המוכרח לחבל בחופש-העיתוגות עצמו.
כבוד היושב-ראש, החוק הזה לא הופעל בשנה האחרונה. הוא לא הופעל על-ידי הממשלה. למעשה הוא לא הופעל גם על-ידי הציבור, כי היתה התקוממות ציבורית נגדו, התקוממות אשר הרתיעה מהגשת משפטים. אל יחשוב השר שיש אדישות בציבור לגבי החוק הזה; אל יחשוב שיש אדישות מצד העיתונות לגבי החוק הזה.
אם החוק יופעל ברצינות, תהיה התקוממות ציבורית נגד חומרותיו, כי החומרות האלה חותרות תחת יסודות החברה הדמוקרטית.
עד כאן נאומו של אבנרי. שר-ר,משפטים הקדיש חלק ניכר מנאום-תשובתו לוויכוח עימו. הוא שלל בהחלט את ההנחה כי העיתונות מהווה רשות במדינה, ולמעשה האשים אותה בכך שהיא מהווה רק קבוצת-לחץ אינטרסנטית. שיא דבריו: אין הבדל בין אדם הקונה עיתון לבין אדם הקונה ארטיק. כלומר : העיתון הוא סחורה ככל סחורה אחרת. העיתונאי דומה לארטיק.
הוא גם הגן בתוקף על הסעיף הדורש מן העיתון להוכיח כי היה בפירסומו ״עניין ציבורי', ולא להסתפק בהוכחת נכונות הדברים.
לכן נטל אבנרי במיסגרת של הנמקת הימנעות את רשות-הדיבור בפעם נוספת, ומסר אחרי דברי שר-המשפטים את ההודעה הבאה:
אי-אפשר היה להצביע נגד הצעת-התיקון, מפני שהתיקונים באים לרכך במיקצת חוק, שהוא בעינינו גרוע מאד.
לא יכולנו להצביע בעדה, מפני שעל-ידי הצבעה כזאת היינו נותנים גושפנקה מוסרית לחוקלשוך-הרע, כאילו היינו אומרים שהחוק הקיים, אחרי תיקונים קטנים אלה, הוא בסדר.
אולם גם אחרי התיקונים המוצעים נשאר החוק בעינינו חוק בלתי-דמוקרטי. הממשלה לא הגשימה את כל המלצות ועדת-ויתקון, שאף הן לא היו די מרחיקות-לכת.
החוק הזה פסול בעינינו גם אחרי התיקון, מפני שלא הוחזרה ההגנה מוחלטת של ״אמת דיברתי״.
דבריו של כבוד שר סיברו מאד את האוזן, אבל נסיון החיים של המדינות הדמוקרטיות, של ארצות-הברית, בריטניה ומדינות אחרות, הראה כי כל הגבלה של ״אמת דיברתי״, ותהיה הסיבה לכאורה חיובית כאשר תהיה, מוכרחה לפגוע, בסופו של דבר, בחופש-העיתוגות. אין ולא תיתכן כלל - הגבלה של ״אמת דיברתי״ שלא תיפגע בחופש-העיתונות.
העיתונות היא ראי המדינה. אם התמונה איננה מוצאת חן בעיניכם, תקנו את המדינה אך אל תשברו את הראי!