רבותי חברי-הכנסת, ביורדכם בעוד שעה קלה לתל-אביב - שימו-נא לב לחיילות ולחיילים הניצבים בהצטלבויות הכבישים, כשהם מבקשים ומתחננים ומפצירים שיקחו אותם בטרמפ.
חייל שנקרא לשרת את העם, הלובש את מדי המדינה - האם הוא צריך להתחנן בפני עוברים ושבים כדי להגיע אל ביתו או אל יחידתו ? האם אין זה משפיל את מדי צה״ל? האם אין זה משפיל את המדינה, את כולנו?
ברור שיש הבדל בין ג׳ובניק, המשרת בקירבת העיר והחוזר כל יום הביתה, ובין החייל הקרבי, הזוחל בין קוצי הגליל או בעפר הנגב. אך החייל הקרבי, עמוי-השדרה של הצבא הוא הצריך לעמוד לנגד עינינו.
ניקח נא מיקרה לדוגמה: חייל משרת בסביבות באר-שבע. ביתו בקריית-חיים. הוא מקבל חופש לחצי יום, או אפילו ליום, ורוצה להגיע הביתה, אל הוריו, אל אמו, אל חברתו. מה יעשה?
אין הצבא מסיע אותו. כאשר יחידה שלמה יוצאת לחופש, במלוכד, היא זוכה להסעה. אך כשהחייל יוצא לחופשה אישית קצרה - וזהו המיקרה האופייני - אין הצבא רואה את עצמו מחוייב לדאוג להסעתו. גם אין הוא מצייד אותו בשובר-נסיעה.
יכול חייל זה לנסוע באוטובוס. אז יחסוך זמן. אך מחיר הנסיעה הלוך וחזור עולה על מחצית משכורתו החודשית. משכורתו השלמה - תשע-עשרה לירות לחודש - אינה מספיקה אפילו כדי להגיע פעמיים הביתה וחזרה. וחקרתי את הטרמפיסטים שאספתי בשבועות האחרונים, וחוות-דעתם המקצועית היא זו: כדי להגיע מבאר-שבע לקריית-חיים, מבלה החייל כשעתיים בממוצע על הכביש, בהמתנה לטרמפ. לחיילת זה יותר קל, אך הרבה יותר מסוכן, שעתיים מזמנו של חייל, הזוכה לחופשה אישית קצרה - האם אתם מתארים לעצמכם, רבותי חברי-הכנסת, מה מישקלן, מה ערכן?
זוהי הבעייה. אני מאמין שאני משמש פה לכל חיילי צה״ל, ובייחוד לכל הטוראים, אם אני מעלה את התביעה שבעייה זו תיפתר, בצורה ההולמת מדינה המגייסת את מיטב בניה ובנותיה, והעלולה לתבוע מהם בכל רגע למסור את חייהם ואת בריאותם, למען בטחונה.
איני בא לבמה רמה זו כשבפי הצעה סופית ומגובשת. אני מבקש את הבית לתת את דעתו על העניין, והייתי רוצה לשרטט בפניכם כמה פתרונות אפשריים. אין הם סותרים זה את
זה, אלא משלימים זה את זה.
פתרון מס, 1 : הסעה חינם של כל חייל במדים, בבל אמצעי-התחבורה הציבוריים, ובראש וראשונה: לכל חיילת במדים.
הדבר ניתן לסידור בנקל. השוטרים נוסעים חינם, והמדינה משלמת לאגד, תמורת זכות
זו, סכום גלובאלי. אם תוענק אותה זכות גם לחיילים, תצטרך המדינה לשלם תמורתה בצורה זו או אחרת. זה יכול להיות באמצעות תשלום גלובאלי כזה, וזה יכול להתבטא בהתחשבות בהוצאה זו בקביעת תחשיבי הקואופרטיבים לצורך קביעת מחיר-הנסיעה.
זהו עניין של כסף. מי מאיתנו יקום ויעז לומר כי אנחנו, אזרחי ישראל, איננו מוכנים לשלם מחיר קטן זה תמורת זכות חיילינו להגיע הביתה? פתרון מס, 2: מתן שוברי-נסיעה לכל חייל היוצא לחופשה אישית. כיום ניתן שובר כזה רק לחייל בתפקיד - ויציאה לחופשה אישית אינה תפקיד. חיילי