ובכן: זה קרה בדרך לירושלים, ולאחר מכן בדרך לקלנסוואה, ולאחר מבן בהפגנת המובטלים באשדוד, ועכשיו בקריית-האוניברסיטה. כל פעם אותן השיטות: הפגנה חוקיתז
הפעלת זכותו האלמנטרית של האזרח להביע את דעתו על-ידי הפגנה בלתי אלימה (ובכל מדינה דמוקרטית זוהי זכות המובטחת בחוקה, שאין לנו), והתנפלות של המשטרה על המפגינים, לא מפני שהמפגינים הפרו את הסדר הציבורי, אלא מפני שמטרת ההפגנה, והסיםמאות של המפגינים, לא היו נוחים לממשלה. אחר-כך הודעות ב״קול-ישראל״ שאינן תואמות את המציאות ואת האמת. ולבסוף, באפילוג, תשובה סתמית של שר-המשטרה, תשובה שאינה אומרת שום דבר, תשובה שאיננה מסבירה שום דבר ואפילו איננה מצדיקה שום דבר.
אדוני ראש-הממשלה: קל מאוד להרגיל שוטרים להרביץ. קשה מאוד לחנך שוטרים לא להרביץ.
אחרי שפעם הרגלתם אותם להרביץ, קשה מאוד יהיה לגמול אותם מן המינהג הזה. הרגלתם את המשטרה להרביץ בשלושה מיקרים קודמים, תוך חצי השנה האחרונה. הפעם היה זה המיקרה הרביעי.
אני מציע לשר-המשטרה, לראש-הממשלה ולכל שרי-הממשלה, לתת את דעתם על הדבר הזה, לפני שיהיה מאוחר מדי. המשטרה התחילה להרביץ. העתונות מלאה ידיעות על מכות מצד המשטרה. בשבוע האחרון הוכה צעיר בתל-אביב, על-ידי המשטרה, בלי שום סיבה שהיא. הוא הוכה מפני שדרש משוטר להזדהות.
שימו מחסום בפני תופעה זו, לפני שתגיע לממדים שאף הממשלה לא תוכל להשתלט עליהם!
״מדינת ישראל היא מדינודסעד״, כך על כל פנים טוענים דוברי המישטר. אמנם אין בה ביטוח מפני אבטלה, אבל יש בה עבודות יזומות: אמנם אין בה ביטוח בריאות ממלכתי, אבל יש בה קופת חולים הסתדרותית, בה מאוגדים מאות אלפי אנשים המקבלים טיפול רפואי מעולה; אמנם רבים בה המובטלים, אבל יש בה תשלומי סעד.
האם באמת ובתמים חיים אנו במדינת סעד (welfare state)? האם מעניקה המדינה לאזרח את הסעד
שהוא הכרחי, כדי להבטיח לכלל האזרחים רווחה ורמת חיים הוגנת?! האם קיימת בממשלה מדיניות סעד ברורה ומגובשת, המנחה את הממשלה לגבי כל המשרדים הפועלים בשטח הסעד?
ניסינו להשיב על שאלות אלה בעת שנערך במליאת הכנסת הדיון הכללי על משרדים ממשלתיים העוסקים בנושאי-סעד.
הדיון על משרד הסעד נחשב לאחד המשעממים בכנסת, ורוב הסיעות משאירות אותו בידי (או בפי) הנשים שלהן. ארירת השיעמום פגה כאשר נשמעו דברינו, תוך רוגז גובר והולך מצד הדתיים, שכן בחלקו הראשון של הנאום מתחנו ביקורת חריפה על המפד״ל המנצלת משרד זה לצורכיה:
, ברצוננו להפריד בדברינו בין שני משרדי סעד:
משרד-הסעד המקצועי, הסועד את הנזקקים, ומשרד-הסעד המפלגתי, הסועד את מפלגתו.
יש להביע מקרב לב את הוקרת הציבור לעובדים המסורים, העושים ימים כלילות בדי להקל על סבל הנזקק - העיוור, הנכה, הילד המפגר ומשפחתו, הזקן, חסר-האמצעים. זוהי עבודה קשה, מפרכת, ובה עוסקים רבים ממיטב עובדי-הציבור, נוסף על המתנדבים והמתנדבות הפזורים בכל חלקי הארץ.