העולם הולך ונעשה דומה. צורות מישטר מנוגדות הופכות לדומות. כך למשל: מתעצם המנגנון השלטוני מעבר לשני צדדיו של מסך הברזל. מנגנון זה מרכז בידיו יותר ויותר סמכויות, ומאבד את סבלנותו כאשר מוטחת ביקורת על מעשיו ופעולותיו.
בעוד שמצד אחד עדים אנו להתעצמותו של המנגנון השלטוני הרי שמצד שני השפעתו של הפרלמנט הולכת ומצטמקת, ואילו פיקוח בתי-המשפט על מעשי המנגנון הופך לפיקציה.
ההבדל בין המישטרים למיניהם מתגלה בעיקר במה שנוגע לחופש הביטוי, ולמתן האפשרות לפקח ולבקר את מעשי השלטון.
במדינות בהן התפתחה עיתונות חופשית ובלתי תלויה, מופנית תשומת לב הציבור לגילויים שליליים בעיקר באמצעותה, אך העיתונות כשלעצמה כזרוע מיידעת ומבקרת אינה מספיקה.
הפרלמנט צריך לחזור ולתפוס את מקומו הנכון, כמכשיר עצמאי, כמתווה מדיניות, אבל בעיקר כמפקח, מגביל, ומעניק סמכויות בד בבד עם יכולתו לחזור ולשלול סמכויות אלו.
ביקורת ופיקוח הן ערובה לדימוקרטיה! אופוזיציה יעילה הינה סם-חיים לכל מישטר דימוקרטי. מבחינה זו באה סיעת הכוח-חדש למלא חלל ריק או לפחות לתת תוכן חדש למונח אופוזיציה.
עם שינוי תקנון הכנסת והגבלת יכולתנו להגיש הצעות חוק פרטיות והצעות לסדר-היום, הרבינו להשתמש במה שקרוי בלשון הכנסת - שאילתה. השאילתה נתגלתה כמכשיר אופוזיציוני יעיל ביותר, המאפשר ביקורת ופיקוח על מעשי השלטון. בין היתר מאפשרת השאילתה לעסוק לא רק בתחומים של מדיניות גבוהה, אלא גם בפכים קטנים, בעניינים אפורים של חיי יום-יום.
מהי בעצם השאילתה? כל חבר-כנסת רשאי לפנות לשר בשאלה על ענין עובדתי שבתחום תפקידיו וסמכויותיו. לשאילתה הרבה פנים: מכשיר לקבלת אינפורמציה, ביקורת, הפניית תשומת לב השר הנוגע בדבר לליקויים שונים המתגלים בפעולות משרדו וכו׳.
השאילתה מוגשת בכתב ליו״ר הכנסת, המעבירה לאחר אישור לשר הנוגע בדבר וכעבור מספר שבועות קורא השר את התשובה מעל דוכן הכנסת, ומיד עם גמר התשובה, רשאי הח״כ בעל השאילתה לשאול שאלה נוספת, בעל-פה, והשר משיב בו במקום. השאלה הנוספת הופכת את השאילתה למשהו אקטואלי. ברבות הזמן, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, הפכנו את מוסד השאילתה לוויכוח זוטא בינינו לבין השר