המחוטבות. הוא היה לבוש בבגדי קרב מגוהצים בצבע חאקי וחבש את כובע המצחיה הצבאי המפורסם שלו, גם הוא בצבע חאקי.
הוא התיישב על הספה בין הכתבת שלי, שרית ישי, לביני, ומרגע זה ואילך נעשה הכל טבעי לגמרי, שני אנשים נפגשים ומשוחחים, לפעמים מתלוצצים, לפעמים מתווכחים. האנגלית שלו היתה טובה, לא מושלמת, ומפעם לפעם ביקש מאנשיו לתרגם איזו מלה מערבית.
בשלב מסוים ניסה למצוא את המלה האנגלית conspiracy (קנוניה). הוא אמר אותה בערבית, המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש תרגם אותה לעברית, ואני תרגמתי מעברית לאנגלית; כולנו צחקנו.
כעבור זמן-מה שאלה אותו שרית אם הוא יודע קצת עברית. הוא צחק וענה בעברית: "אני אוהב אותך. מה שלומך?"
"את רואה," התלוצץ דרוויש, "הוא רווק. למה שלא תתחתני איתו?" "לא, לא!" קרא ערפאת. "זה כבר יותר מדי!" אבל אחרי שנייה הוסיף: "אבל אם זה יביא את הפתרון, למה לא?"
לרגע היה קל מאוד לשכוח שאנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה, בעיצומו של קרב. ערפאת האמין ברגע ההוא, כמוני, כמו כל אחד אחר בעצם, שאריק שרון מתכונן להתקפה על מערב ביירות, כדי להשמיד את כוחות אש"ף שם ולהרוג את ערפאת. מאות אנשי פלנגות וסוכנים ישראליים חיפשו אותו בלי ספק במערב ביירות בעצם אותו הרגע. היתה במקום מין אווירת אויפוריה, כזו השוררת בקרב אנשים היודעים שהם עלולים למות בכל רגע, שסיכוייהם להישאר בחיים קלושים, ומכל שמקום הדבר אינו נתון בידיהם אלא בידי אללה, או אלוהים, או הגורל העיוור. אני הרגשתי כך לפעמים כשהייתי חייל קרבי ב-1948.
היתה זו פגישה רצינית עד-מוות, והדיון היה רציני עד-מוות, גם אם היו בו רגעי פורקן. הרגשנו שאנחנו עושים היסטוריה.
ועם זאת, 24 שעות לפני-כן, בקושי העזתי לחלום על הפגישה הזאת.
☆ ☆ ☆
הגעתי לביירות יומיים קודם לכן, בלוויית קצין מדובר צה"ל, כפי שכבר עשיתי פעמים אחדות מאז פרוץ המלחמה. ביקשתי מנציג הדובר להישאר שם לבד, עם שתי חברות-המערכת, משום שאני מבקש לראיין אישים פוליטיים. הדבר היה מנוגד לנוהלי הדובר באותה תקופה, אבל קיבלתי את מבוקשי.
כשהגעתי למוצב הפיקוד של צה"ל בביירות פגשתי מספר עיתונאים זרים שנמצאו בעיר. אחד מהם, צלם טלוויזיה גרמני שריאיין אותי פעם