(כמובן, הפלסטינים התקוממו בה במידה למראה תמונות שבהן הופיע מנחם בגין, האיש שמטוסי הקרב שלו הפציצו מחנות פליטים, כשהוא מחבק ילדים. שום איש אינו אוהב לראות את אויבו בצלם אנוש.)
☆ ☆ ☆
לא באתי לשיחת נימוסין, ולא לשם ההרפתקה, אפילו לא למען הסקופ. רציתי להביא מסר.
הייתי בקשר עם יאסר ערפאת מזה שנים רבות, אולם בעקיפין. הקדשתי אלפי שעות לדיבורים, לוויכוחים ולחילופי דעות עם אישים פלסטיניים, כמו סעיד חמאמי ועיצאם סרטאווי, בידיעה שכל מלה תגיע לידיעת היושב-ראש. למעשה, זו היתה אחת הסיבות העיקריות לאותן פגישות. מפעם לפעם, לעתים בעצת ידידי הפלסטינים, גם שלחתי אליו מכתבים, פרטיים או פומביים, שהתפרסמו בעיתוני, ובהם ניתוחי המצב העכשווי ועצות לגבי החלטות מדיניות.
אבל במשך שנים ציפיתי להזדמנות לומר לו את הדברים בשיחת פנים אל פנים. פעמים רבות הפליא אותי כוחה של המלה הכתובה לחצות גבולות וחזיתות ולזרוע זרעים בנפשותיהם של אנשים שלא ראית מימיך. אין ספק שזה היה דינם של אחדים מהמאמרים שכתבתי במטרה לשנות את הלוך מחשבתם של הפלסטינים, כפי שסיפרו לי לימים. ממש בתחילת השיחה אמר לי ערפאת שקרא כל מלה שהפניתי אליו במרוצת השנים.
אבל מיליון מלים כתובות אינן שקולות כנגד דקה אחת של שיחה פנים אל פנים, כשאתה מישיר את מבטך לעיניו של בן שיחך, קולט את ארשת פניו, את מבטו, את שפת גופו, בעוד הוא צופה בך בלא שיהיה מודע לכך. הדבר היה נר לרגלי: אין תחליף לדו-שיח; דו-שיח ישיר, גלוי, פנים אל פנים.
אבל לא תמיד קל לנהל דו-שיח. אנשים שונים, עמים שונים, יש להם שפות שונות, ולא רק במובן הבלשני, אלא גם במובן הסגנוני. ערפאת הוא פלסטיני, ערבי. הוא יכול להרגיז עד מאוד עיתונאים אמריקניים, השואלים שאלות קצרות ומצפים לתשובות נמרצות וישירות שאפשר לצטטן כלשונן. ערפאת אינו משיב לעולם תשובה ישירה על שאלה כלשהי, אם תשובה ארוכה, עקיפה ופתלתולה תשרת את המטרה. יש לכך דוגמאות רבות בשיחתנו המוקלטת.
ביום ההוא, 3 ביולי, עמדה להיערך הפגנת המונים במרכז תל אביב. כשפרצה המלחמה, כארבעה שבועות לפני-כן, היינו קבוצה קטנה שמחינו נגדה, קולות בודדים קוראים במדבר. שנה קודם לכן ראיינתי את שר