היתה זו הערה מוזרה, חייל אויב המתרה בי מפני צבאי שלי. אבל היתה זו עובדה. באותו יום עצמו תפס צה"ל עמדות בקו המקיף את מערב ביירות, מחוף הים אל חוף הים.
בבואנו למערב ביירות, חצינו את קוויהם של ארבעה צבאות - הפלנגות, צבא לבנון, כוחות אש"ף ושרידי הצבא הסורי בעיר. בדרכנו החוצה, היה עלינו לחצות חמישה קווים.
זה היה קל. החיילים הישראלים בטנק לא חלמו כלל שישנם ישראלים במכוניתו של צוות הטלוויזיה הגרמני.
המצב השתנה כעבור שעה. דהרנו בחזרה לישראל, במכוניתי, לבשר את הידיעה. כשעברנו בצידון הוכינו בתדהמה לשמע החדשות ששמענו ברדיו מירושלים: דובר אש"ף בביירות הודיע על פגישתנו עם יאסר ערפאת.
בישראל נפתח מחול שדים. היינו ליד צור כששמענו ששלושה שרי ממשלה תובעים להעמיד אותי לדין על בגידה במולדת, ודובר הכריז כי העניין יועלה לדיון בישיבת הממשלה הבאה. לא יכולנו להיות בטוחים שלא יעצרו אותנו במעבר הגבול.
פתאום עלה על דעתי דבר-מה טפשי. עמית לבנוני שהסענו בליל אמש מג׳וניה לביירות השאיר במכוניתי חפיסת חשיש. אולי היתה זו רשלנות, ואולי התכוון להשאיר מתנה לחבריו הישראלים החדשים. עכשיו נזכרתי בכך פתאום. כמה נורא יהיה אם מישהו ימצא חשיש במכוניתנו אחרי פגישה כזאת! לא היתה ברירה. עשינו מעשה שבעיני אוהבי חשיש רבים ייחשב כפשע שאין עליו מחילה: פתחנו את החלון והשלכנו את החפיסה החוצה.
כעבור חודשים, כשהופעתי עם עיצאם סרטאווי במיפגש בהולנד, זמן קצר לפני הירצחו, הוא אמר לקהל: "אני רוצה לספר לכם על היום הארוך ביותר בחיי. היה זה היום שבו אורי אבנרי חצה את הקווים בביירות ונפגש עם היושב-ראש ערפאת. אחרי שעזרתי להסדיר את הפגישה במשך הלילה, חיכיתי לטלפון מביירות או מתל אביב שיודיע לי כי אבנרי יצא מביירות חי ושלם. לא קיבלתי שום טלפון. מחשבות נוראות מאין כמוהן עלו על דעתי. אילו קרה משהו לאבנרי בנסיבות אלה, כשהיה תחת חסותנו, ההשלכות לא היו ניתנות לתיקון. ואז התקשרה אלי סוכנות ידיעות בינלאומית לשאול על הפגישה, ואני ידעתי שהכל בסדר. אלוהים, כמה קיללתי את היום ההוא!"