החברות הצודקות והיפות ביותר שקמו מעולם - קיבוצים, מושבים וניסויים אחרים באורחות חיים אוטופיים. הם השתוממו תחילה, ואחר-כך התרתחו, על ששכניהם החדשים מיאנו לראות את היופי שבדבר. הלא הביאו לארץ כסף טוב? הלא הפכו חנוונים וסרסורי בורסה לאנשים עמלים, עובדי אדמה? הלא הביאו לשכניהם את תשורת הרפואה המודרנית? הלא הציעו להם קונצרטים של בטהובן ובראמס, העדיפים ללא ספק על הנעימות הערביות המכוערות והחדגוניות?

בעיני הערבים, כמובן, נראה הדבר כולו שונה בתכלית. הנה לפניהם חבורת נכרים שבאו אלוהים יודע מניין, טוענים לבעלות על הארץ משום ששארי בשרם התגוררו בה לפני אלפיים שנה, והם קונים אדמות מבעלים נעדרים עשירים ומגרשים מהן את הפלחים שעיבדו אותן במשך דורות, מקימים מושבות שאסור לערבים להתגורר בהן, רודפים כל יהודי המעז להעסיק פועלים ערבים במקום החנוונים הציונים החדשים, שהפכו להיות פועלים.

אין טעם לשאול אם הדברים היו מתגלגלים אחרת אילו הבינו הציונים את הבעיה והתייצבו בפניה למישרין, אילו נתנו את דעתם על אזהרותיהם של הנביאים הספורים שחזו מראש מה עתיד לקרות. העובדה היא שהואיל והיו מי שהיו, הואיל ובאו מהיכן שבאו, הואיל והיו חדורים ברעיונות ובדיעות הקדומות של המאה התשע-עשרה באירופה, מן הסתם לא היה ביכולתם להתנהג אחרת. וגם הפלסטינים לא יכלו להגיב אחרת. אכן, הקיצוני ביותר מבין המנהיגים הציוניים, ולדימיר זאב ז׳בוטינסקי, הוא שכתב בשנות העשרים כי הערבים הפלסטינים מגיבים על הציונות כדרך שהיה מגיב כל עם נורמלי כלפי מתיישבים לבנים המנסים להשתלט על ארצו. משום כך הציע ז׳בוטינסקי, אביה הרוחני של תנועת החירות של ימינו, להקים "קיר ברזל" שיגן על היהודים מפני התגובה הערבית הבלתי-נמנעת.

האם צדק ז׳בוטינסקי? כל צד היה מושכנע לחלוטין בצידקתו. ציונים פרוגרסיביים, כמו חיים וייצמן, הצליחו להביא את עצמם לכלל קביעה כי אין כאן שאלה של צודק מול לא-צודק, אלא של צודק מול צודק. אבל אפשר שגם זו היתה פשטנות-יתר נוחה.

☆ ☆ ☆

בתחילה היו התכתשויות קטנות, סכסוכי שכנים, מספר קיבוצניקים כאן, מספר רועים ערבים שהעלו את עדריהם לרעות בשדות שעובדו בעמל כה רב, מנגד. מקלות הונפו, אנשים נפצעו, המריבה הגיעה לסיומה בטקס

33