אינני זוכר מתי נעשיתי מעורב לראשונה בבעיה הפלסטינית.
גדלתי ברחוב שהיה הגבול הרשמי בין תל אביב ויפו. הרחוב היה יהודי משני צדדיו, אבל בהמשכו התחילה יפו עצמה, העיר הערבית. שתי הערים, היהודית והערבית, היו בעצם שני חלקיה של עיר אחת, אבל הן היו מרוחקות זו מזו יותר משתי ערים בשתי יבשות שונות. יהודי רגיל בתל אביב היה יכול להתהלך בה שבועות בלי לראות ערבי. מעט מאוד יהודים ביקרו בעיר הערבית, וגם אז רק לרגל העסקים המעטים שהתנהלו בין יהודים וערבים. היוצא-מן-הכלל היחיד היה חג הפסח, כשהמוני תל אביבים היו מסתערים על יפו לקנות פיתות שאי אפשר היה להשיגן בתל אביב; וביום כיפור, כשיצאו מספר יהודים ליפו כדי לאכול.
בגיל חמש-עשרה עזבתי את בית הספר והתחלתי לעבוד במשרד עורך-
דין בתל אביב. כמה בתי משפט ומשרדי ממשלה נמצאו ביפו, ואחת לכמה ימים היה עלי לשהות שם כמה שעות, להיפגש עם פקידים ערבים, לשוחח עם עמיתים ערבים, ואז הייתי משוטט ברחובות, מריח את ריחות המזרח, אוכל ממתקים ערביים, שומע את השפה המוזרה. הם מצאו חן בעיני.
מאז ואילך, מה שנקראה לימים הבעיה הפלסטינית לא היתה זרה ללבי. היא שיקפה אנשים, אנשים שהכרתי, לפחות שטחית, בהיותי נער; קולות וריחות שהשתייכו לנוף נעורי. בניגוד לרוב הישראלים של היום, אינני צריך לקרוא ספרים ומינשרים כדי לדעת ששני עמים חיים בארץ הזאת, חיו בה זה בצד זה במשך זמן רב.
☆ ☆ ☆
לפני יום הולדתי החמישה-עשר, הצטרפתי לארגון הצבאי הלאומי(אצ"ל), שהיה לפחות באותה תקופה ארגון המחתרת הלאומי היהודי היחיד.