גם אני לא הייתי בטוח. היה כאן סיכוי לא מבוטל לאיזה פלג "מחבלים" לחטוף ישראלי ידוע, חבר-כנסת עד לאחרונה, כדי להחליפו בשבויים פלסטיניים.
איש מאיתנו לא יכול להיות בטוח שבצידה השני של הדלת לא אורבים אנשים עם אקדחים טעונים.
באשר לי, מעמדי המשפטי היה רעוע ביותר. לפי חוקי ישראל, מפגש עם סוכן אויב הוא פשע חמור, שקול כנגד ריגול, אלא אם כן ישנם "טעמים סבירים" לפגישה כזאת, ואם אין בה משום "כוונה לפגוע בבטחון המדינה." השופט הוא שיחליט אם היו לנאשם טעמים סבירים, ויקבע מה היו כוונותיו. לא היה תקדים. ההחלטה אם לעצור אותי בשובי אם לאו היתה מסורה בידי שירות הבטחון הכללי, השב"כ.
שנינו החלטנו לקחת על עצמנו את הסיכונים האלה. והנה אנחנו כאן, מביטים זה בזה בסקרנות גלויה, כמו בחיות משונות.
☆ ☆ ☆
אדוארד מורטימר עשה את מלאכתו היטב. הוא פנה אל חמאמי וסיפר לו על בקשתי להיפגש עמו. ההכנות נמשכו חודשים רבים. היה ברור שחמאמי העביר את בקשתי לביירות, ושעבר זמן מה בטרם קיבלו יאסר ערפאת ועמיתיו את החלטתם. אני חושד שהם שאלו את עצמם אם אפשר לסמוך עלי שאשמור בסוד את דבר הפגישה. בסופו של דבר, אינני רק פוליטיקאי אלא גם עיתונאי - ושני המינים אינם מפורסמים ביכולתם לצפון סוד. (למעשה, כעבור שנים רבות קיבלתי מחמאה בעקיפין מיאסר ערפאת. הוא אמר לידיד: "יותר מכל דבר אחר אני מכבד את אבנרי על כך שהיו בידו הרבה ׳סקופים׳ עיתונאיים, והוא לא חשף שום סוד.")
לא גיליתי את סודי לשום איש מלבד חברי הקרוב, יועצי ופרקליטי, אמנון זכרוני, עורך-דין צעיר ומבריק שעמד לצדי במשך שמונה שנותי בכנסת. החלטנו להסתכן ולשמור את דבר היוזמה בסוד - מה שהחמיר את סכנת האישום הפלילי - על מנת שלא נעורר התערבות ממשלתית שתביא להרס ההזדמנות היחידה במינה.
כעבור זמן רב קיבלתי תשובה חיובית. מר חמאמי יהיה מוכן להתראות עמי בלונדון. שני הצדדים הסכימו לשמור את דבר המגעים בסודיות מוחלטת, אלא אם כן יחליטו שניהם ביחד לשנות מדיניות זו.
בהגיעי ללונדון קיבלתי ממורטימר את מספר הטלפון הפרטי של חמאמי. התקשרתי והזדהיתי. קול נשי צונן מאוד, בעל מבטא ערבי, ענה לי - חלידה, אשתו של חמאמי; לימים נודע לי שהיא פליטה מירושלים.