אחרי שהתגברנו על המבוכה הראשונית, ניגשנו לעניין - לעניין השלום. כפתיחה, התווה סעיד חמאמי את גישתו הוא לבעיה. היא היתה כזאת, פחות או יותר:
שני העמים, הפלסטינים והישראלים, קיימים.
הדרך שבה קמה האומה הישראלית החדשה בפלסטין איננה לרוחו. הציונות פסולה בעיניו. אבל הוא מקבל את העובדה שהאומה הישראלית אכן קיימת.
הואיל והאומה הישראלית קיימת, יש לה זכות להגדרה עצמית לאומית, כשם שלפלסטינים יש זכות כזאת. כרגע, הפתרון המציאותי היחיד הוא לאפשר לכל אחד משני העמים לזכות במדינה משלו.
הוא אינו מחבב את יצחק רבין, והוא מבין שהישראלים אינם צריכים לחבב את יאסר ערפאת. שני העמים חייבים לקבל את המנהיגים שבחר לעצמו הצד השני.
עלינו להגיע לשלום ללא התערבותה של אחת משתי מעצמות-העל. השלום חייב לבוא מקרב עמי האזור עצמו.
היו אלה השקפות מרעישות, בבואן מפיו של איש אש"ף בכיר. אבל בעיני הן היו מובנות מאליהן. הן היו כמעט זהות להשקפותי, הוצגו כפי שהצגתי אותן בעצמי פעמים כה רבות. מחשבה עלתה בדעתי: הנה אנחנו, שני אויבים הנפגשים בפעם הראשונה, ואין לנו על מה לריב. אילו פתחתי אני את השיחה, היו דברי הפתיחה שלי נשמעים פחות או יותר כמו דבריו.
כמה זמן הוא כבר מחזיק בהשקפות הללו? הוא אמר שהוא האמין בחלוקת הארץ מאז שנות הששים.
האם הן הובאו לידיעתו של יאסר ערפאת? כן. הלה הקשיב לרעיונותיו ולא דחה אותם בידעו את השקפותיו, תמך ערפאת במינויו כנציג אש"ף בלונדון. הוא גם תמך בו כשפרסם לראשונה את דעותיו בטיימס, אחרי מלחמת יום כיפור. הקיצונים, כגון החזית העממית של ג׳ורג׳ חבש, תקפו אותו בפראות. אבל הנה הוא, למעלה משנה אחר-כך, עדיין מייצג רשמית את אש"ף - הוכחה ניצחת לכך שהוא נהנה מתמיכת ההנהגה העליונה.
האם ההנהגה יודעת על פגישתנו? כמובן. הוא חזר על כך פעמים אחדות: "אינני נמצא כאן כאזרח פרטי. אני נציג אש"ף."
ערפאת הוא מתון. "אם הוא יהרג, ערפאת הבא יהיה קיצוני יותר." חמאמי דיבר במרירות רבה על ההריגות. אין בהן כל טעם. לדוגמה, המוסד הרג את נציג אש"ף ברומא, זועיטר. אבל זועיטר היה מתון. אחרי שנהרג, הוא הפך לגיבור הפת"ח. משפחתו, משפחה חשובה בשכם