מה אני מציע? הואיל והשיחה הזאת התקיימה כמעט שלוש שנים לפני ביקורו הדרמטי של אנואר אל-סדאת בירושלים, לא יכולתי להציג אותו כדוגמה, כפי שעשיתי מאוחר יותר. אבל הכנתי רשימה של אפשרויות, גדולות וקטנות. הגדולה ביותר היתה זו: שערפאת יזמין אותי לביירות לפגישה פומבית. האם אעז לצאת לשם? כן, בהחלט. אבל האם יעצרו אותי ויעמידו אותי למשפט כשאחזור? קרוב לוודאי. אבל משפט כזה יהפוך בעצמו למכשיר רב עוצמה, לפנייה אל דעת הקהל בישראל ובעולם הערבי, להצגת רעיונות חדשים בפניה.
ידעתי שזו הצעה אוטופית: לפחות הקדימה את שעתה במידה קיצונית.
לכן הכנתי מספר הצעות צנועות יותר. אולי ישיב ערפאת על סדרה של שאלות בכתב, לפרסום בישראל? אולי תתקיים פגישה בין מספר אנשי אש"ף לבין קבוצה של ישראלים, פגישה פומבית, אי-שם באירופה, לשיחה על העתיד? וכן הלאה והלאה, כל הרעיונות השונים והמשונים שהפכתי בדעתי זמן כה רב.
הוא נחפז לצנן את התלהבותי. הדברים דורשים זמן, הם צריכים להבשיל, זהו תהליך. דברים שאולי יהיו אפשריים מחר אינם אפשריים היום. "זה היה קל יותר אילו היית חבר ממשלת ישראל."
הדבר נראה כמו מעגל קסמים מושלם. אנחנו היינו זקוקים לסימנים מופגנים של מתינות מצד אש"ף כדי לזכות באמינות ובעוצמה בישראל. הם היו זקוקים להוכחת עוצמתנו כדי להתגבר על הקיצונים בקירבם ולזכות בתמיכה במדיניות מתונה. הניגוד הבסיסי הזה היה עתיד לרדוף את כל מגעינו במשך שנים רבות, עד עצם היום הזה.
בינתיים, עיבדנו את המסגרת להמשך המגעים. אני אבוא ללונדון מפעם לפעם להיפגש איתו. אם יתרחש דבר-מה חשוב, אוכל לטלפן אליו לביתו בלונדון, או הוא יטלפן אלי לתל אביב. הוא יזהה את עצמו בשם סם. אני אשלח אליו את העולם הזה בקביעות, והוא ידאג לקבל תרגום של הקטעים הרלוונטיים.
לפי שעה, נשמור את מגעינו בסודיות גמורה. הוא ידווח למנהיגיו, כמובן. אני הורשיתי לדווח לכל מי שאמצא לנכון, לרבות חברי ממשלת ישראל, אבל לא לפרסם כל דבר שהוא. אם יהיו הדלפות, לא אאשר ולא אכחיש אותן.
פגישתנו הראשונה נמשכה בוודאי שעתיים או שלוש. היא נראתה הרבה יותר ארוכה. כשהוא נעלם במסדרונותיו הארוכים של המלון, אחרי מבט חטוף סביב, לא יכולתי להאמין שאנו מכירים זה את זה רק שעות ספורות.